ראשי

הוידאו היומי:

שיחת היום:

מורנו הרב שליט"א

החיזוק היומי

הרב אליהו רבי שליט"א

מה חדש:

ל"ג בעומר לילדי ישראל

במסגרת פעילויות מוסדותינו לילדי ישראל נערכו במוסדות ליום חניוכי לילדי ישראל עם ההורים. קריאת תהילים, שיחה ממורנו הרב, סרט חינוכי, פרסים הפתעות והגרלות…          צפו בתמונות!

ההדלקה המסורתית

כמידי שנה כנהוג בישיבתנו ההדלקה על ידי מורנו הרב שליט"א בחצר המוסדת המדורה מורכבת מצמר גפן ושמן זית בלבד, בליווי שירים וריקודים צפו בתמונות !

מאמרים:

לפני שנים רבות, כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להעניק את התורה, היה עם ישראל "העם היחיד" אשר השיב לשאלתו של הקדוש ברוך במילים: "נעשה ונשמע".

שלושה ימים לפני מתן תורה ציווה האלוקים את משה: "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שמות יט, כג). כמו כן, ביקש הקדוש ברוך הוא שלא יעלה אדם להר, וכלשון הכתוב: "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל  ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שם, כד). המשך קריאה…
  • הרב אליהו רבי שליט"א
  •  – 
  • 20/05/2019

שלום וברכה מורי ורבותי!

היום נשוחח ברשותכם על האדם הגדול, אשר כולנו נמצאים בתקופה זו בצלו, הלא הוא רבי עקיבא.

הגמרא במסכת יבמות (ס"ב ע"ב) מספרת שלרבי עקיבא היו שניים עשר אלף "זוגות" של תלמידים, דהיינו עשרים וארבעה אלף תלמידים. התלמידים הללו ישבו ולמדו מבוקר עד ערב, ובתקופה קצרה שבין חג הפסח עד לפרוס העצרת, שיש דעות שזה עד ל"ג בעומר ויש דעות שגם מעבר לכך, נפטרו כולם ואבדו מן העולם.

רבי עקיבא, לאחר מכן, לקח חמישה תלמידים, ששניים מתוכם היו רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, שני התנאים שאין בן אנוש ששמעם לא הגיע אליו, והקים איתם את הישיבה החדשה שלו.

תחשבו על אדם שיש לו ישיבה שלא לומדים בה חמש מאות תלמידם ולא אלף, אלא עשרים וארבעה אלף תלמידים. ובתקופה קצרה כולם נפטרים מן העולם. מה אמור אדם כזה לעשות? להיכנס לדיכאון, לשבור את הכלים, למות מרוב צער. ומה עושה רבי עקיבא? מגיע ואומר: "רבותי, אני פותח אתהישיבה מחדש עם חמישה תלמידים", חמישה בלבד! ואכן, בזכותם התורה נשארה עד היום הזה.

איך זה קרה רבי עקיבא? מהכן שאבת את הכוחות הללו? איך הצלחת להתגבר על עשרים וארבעה אלף אסונות, לשכוח מהם ולהתחיל מחדש? כאילו שהעבר – ממש, אבל ממש – אין.

אם אנחנו עוקבים אחרי רבי עקיבא בש"ס, מסתבר שגם בשעה קשה הזו – שימו לב טוב – לא רק שרבי עקיבא לא נשבר, לא רק שלא התעצב, אלא יותר מכך הוא פשוט צחק… צחק!

במסכת סנהדרין (דף ק"א ע"א) נכנס רבי עקיבא יחד עם חבריו התנאים רבי טרפון רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה, לבקר את רבי אליעזר הגדול שעמד להיפטר מן העולם. רבי אליעזר היה במידת מה הרב שלהם, והם באו לבקרו במחלתו.

לפני שהם נכנסים, הם רק משוחחים על כך שהוא כל כך סובל, וכל הרבנים בוכים מהצער. אולם רבי עקיבא, לא רק שאינו בוכה, אלא מעבר לכך הוא צוחק.

ואז שואלים אותו חבריו: "למה אתה צוחק?!". הוא אומר להם: "ולמה אתם בוכים?!". הם אומרים לו: "אנחנו בוכים כי הרב שלנו בצער". והוא אומר להם: "בגלל זה אני צוחק". "סליחה?! אתה צוחק כי הרב סובל?!".

והוא אומר להם: "כן, ואני אסביר לכם. עד היום, כאשר הרב שלנו היו כל חייו שקט ושלווה, כל מה שרצה היה לו, הפשתן שלו מעולם לא התקלקל, היין שלו מעולם לא החמיץ, הדבש שלו מעולם הדביש, הכל דפק כמו שעון אצלו. כל כך טוב היה לו, עד שחששתי שאולי הוא רואה את העולם הבא שלו בעולם הזה. אמרתי מה יהיה לו בגן עדן? מסכן! לא יישאר לו כלום? הייתי עצוב. אבל היום, כשאני רואה שהרב שלי סובל, אני יודע שאם הוא עשה איזו עבירה או שנייםבחיים, עכשיו הוא סובל בגללם בעולם הזה, וכאשר הוא יגיע לעולם הבא יהיה לו הטוב ביותר, ולכן אני צוחק".

הם נכנסים פנימה, ואז התחיל כל אחד לשבח ולפאר את כבוד הרב על מנת להביא לו כח. כל אחד רצה לומר לו עד כמה אין כמוהו בעולם. רבי טרפון אמר לו: "רבנו, אתה טוב לעולם יותר מטיפה של גשמים". גשם יורד לעולם, איזה נחת הוא עושה? איזה רווח והצלה הוא מביא? אבל אתה, אתה הרב שלנו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

והוא שומע ושותק.

רבי יהושע אומר לו: אתה גדול יותר מהשמש. השמש משמשת רק בעולם הזה, ואילו אתה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

והוא שומע ושותק.

רבי אלעזר בן עזריה מנסה לעודד אותו עוד יותר. הוא אומר לו, אתה יותר מאבא ואמא, אבא ואמא הם רק בעולם הזה, ואתה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ורבי אליעזר מסתכל עליו ושותק.

ואז מגיע רבי עקיבא, ואלו מילים הוא מוציא מהפה? הוא אומר לו: רבנו! תדע לך שחביבין ייסורים. אין כמו ייסורים בעולם, זה הדבר הנפלא ביותר שיש.

ולפתע כבוד הרב מתעורר! הוא אומר: "סמכוני ואשמע את דברי עקיבא תלמידי". תחזיקו אותי, תושיבו אותי בצורה נוחה יותר, אני רוצה לשמוע מה הוא אומר.

עקיבא זה מניין לך? מניין לך שאין כמו ייסורים בעולם? ורבי עקיבא מביא לו כמה פסוקים על מנשה שניסו להחזירו בתשובה ללא הצלחה, ורק הייסורים גרמו לו להפוך לאדם מדהים.

אלו המילים שניחמו את רבי אליעזר הגדול, הענק והעצום.

ולמה? הלא לכאורה רבי עקיבא היה היחיד שלא התעלם מהמצב הנורא, ממנו היה צורך להיכנס לדיכאון עמוק עוד יותר, לא?

התשובה היא, כולם אמרו לו: תשמע, המצב שלך קשה, המצב אנוש. אתה עצוב, אתה סובל, ואנחנו מסכימים איתך, אתה באמת מסכן. אבל בוא ונתמקד על דברים אחרים. אתה יותר מאבא ואמא, יותר משמש ויותר מגשם.

ואז אומר רבי אליעזר: "אם אתם מסכימים איתי שאני מוקף ומסובב ברע, שום נחמה כבר לא יכולה לעזור לי".

אבל כאשר מגיע רבי עקיבא ולוקח את "הרע בעצמו" ואומר: "הרע הזה הוא הטוב ביותר", הוא מנחם אותי באמת. משום שהוא לא לוקח רע ואומר לי: "בוא ונתעלם ממנו, או נסתיר אותו". אלא הוא אומר: "זה לא רע, זה טוב, אין כמו זה בעולם, זה הדבר הנפלא ביותר שקיים".

רבי עקיבא צוחק בזמן שכולם בוכים, משום שהוא מסתכל על מה שכולם רואים, ובעוד שהם רואים רע, הוא רואה רק טוב.

במסכת מכות (כ"ד ע"א), שוב פעם רבי עקיבא צוחק, והפעם בגלל סיבה אחרת.

יוצא רבי עקיבא ביחד עם חבריו התנאים, והם שומעים קול המונה של רומי, רעש של השווקים. רומי שהחריבו את ירושלים ואת בית המקדש, הם רואים אותםצועקים ושואגים ושומעים אותם ממרחק של מאה עשרים מיל. מיל הוא מהלך שמונה עשרה דקות, מאה ועשרים מיל הם מרחק שלושים ושש שעות הליכה. ממרחק יום וחצי הליכה, ניתן לשמוע את האנשים צועקים מרוב שיש רעש, שמחה ועסקים ברומי.

כל החברים של רבי עקיבא פורצים בבכי, כואב להם לראות איך הרשעים הללו מצליחים וירושלים חרבה ושוממה. ורבי עקיבא? צוחק! שואלים אותו: "רבי עקיבא למה אתה צוחק?". אומר להם: "ולמה אתם בוכים?'. אומרים לו: "תראה את הרשעים הללו, באלו שמחה וששון הם שרויים, איך אנחנו יכולים להיות שמחים? ודאי שנהיה עצובים".

מה אומר להם רבי עקיבא? "דוקא בגלל זה אני צוחק! אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה?". אם לרשעים האלה ה' יתברך מעניק כזה שפע, אתם יודעים כמה שפע הוא עוד יביא לעם ישראל? אתם מבינים כמה טוב הוא מתכוון להעניק לנו? הולך להיות פה כל כך חגיגי וכל כך נפלא. ואני רק חושב על זה, וכבר אני מכפיל בכפל כפליים את מה שיש להם מול מה שהולך להיות לעם ישראל, ולכן אני צוחק".

המשיכו ללכת והגיעו לירושלים עיר הקודש. הם רואים את בית המקדש בחורבנו ושועל יוצא מבית קדשי הקדשים. הם בוכים, ואילו רבי עקיבא צוחק. הם אומרים לו: "רבי עקיבא, למה אתה צוחק?". הוא אומר להם: "ולמה אתם בוכים?". הם אומרים לו: "אנחנו בוכים, כי המקום שכתוב בו "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), אנו רואים "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה, יח), ולא נבכה?".

והוא אומר להם: "דוקא בגלל זה אני שמח. אתם יודעים למה? כי אם הנבואה על החורבן התקיימה, אני בטוח שגם הנבואה על הגאולה תתקיים. כי בכל עוד שלא התקיימה הנבואה שמדברת על החורבן, אמרתי אולי גם לא תתקיים נבואת הגאולה? כיום שאני רואה שהנבואה על החורבן התקיימה, גם הנבואה הגאולהתתקיים, ולכן אני שמח ומאושר".

אם נשים לב, בכל ארבעת המקרים הללו, אין לרבי עקיבא איזשהו קו מנחה. זה לא שהוא אומר את אותו משפט בכל פעם, אלא בכל פעם הוא אומר משפט אחר. כלומר, לא מה ששימח אותו ברבי אליעזר הגדול הוא מה ששימח אותו בירושלים, ולא מה ששימח אותו בירושלים שימח אותו ברומי. כביכול רבי עקיבא אומר: "יש לי יסוד אחד. ליסוד שלי קוראים "תמיד לשמוח ולצחוק". תשאל: "למה?" אני אחפש לך סיבה. ובכל פעם שתבוא עם שאלה, אני אמצא תשובה אחרת. "כי אין לי יסוד שבגללו אני צוחק, היסוד הוא לצחוק, ורק לאחר מכן נחשוב יחד מדוע".

ולמה רבי עקיבא? מה קרה? מה משמח כל כך?

אומר לך רבי עקיבא: "תקשיב טוב! לא משנה היכן אני גר, זה המקום הכי מדהים והכי טוב בעולם. אתה יודע למה? כי אם ה' שם אותי פה, זהו המקום המדהים ביותר בעולם בשבילי. לא משנה מה גובה המשכורת שלי, היא בסך הטוב ביותר בשבילי, כי אם זה מה שה' הביא לי, זה הדבר הנפלא ביותר בעולם. לא משנה איזה יום היום, זהו היום היפה ביותר, כי אם ה' כיוון אותי ליום הזה, אין טוב יותר ממנו".

ושימו לב! חכמי ישראל שהיו יחד עם רבי עקיבא, לא אמרו: "טוב, בסדר, זו דעתך, אנחנו חולקים עליך". מה הם אמרו לו? "בלשון הזו אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (שם). הם חזרו על זה פעמיים. כלומר: "רבי עקיבא, דיברת בחכמה, ניחמת אותנו".

ומדוע? משום שתמיד ה' יתברך יזמן לך משהו שאפשר לראות אותו בעין טובה ובעין אחרת. מי מחליט איך מתייחסים? רק אתה בעצמך. על פי מה אתה מחליט איך להתייחס לזה? על פי האמונה שלך בקדוש ברוך הוא. כי אם ה' הוביל אותך לכאן, אלו הזמן והמקום והמצב הטובים ביותר בעבורך. ואם אינך מאמין בזה, חבל מאד, משום שרק אתה עלול לסבול מכך.

על דברי רבא במסכת ברכות (ס' ע"ב) שחייב אדם לברך על הרעה "בשמחה" כשם שהוא מברך על הטובה. אומרת הגמרא "וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד". כלומר, שלדעת רבי עקיבא ההודאה על הרעה אמורה להיות בשמחה ובחיוך גדול, ולא בשפה רפה וכמי שקפאו שד בלבד. וזאת משום שכל מה שעובר עליך – וללא יוצא מן הכלל – הוא טוב.

ואחי ורעי העילוי הרב יצחק שליט"א, חידש לי בעניין פשט נפלא בדברי הגמרא הסמוכים (שם ס"א ע"ב) "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?". והתחבטו האחרונים בשאלת התלמידים "עד כאן", ונדחקו בזה הרבה (עי' צל"ח שם, ועוד).

וביאר אחי ידידי שליט"א לאור האמור, שכאשר ראו את רבם שדרכו היתה תמיד לשמוח ולצחוק, שהוא שמח וצוהל גם בשעה קשה זו. שאלוהו "עד כאן?" כלומר, גם בשעת המיתה על ידי יסורין קשים שכאלה עדיין אתה אוחז בשירת חייך? ועל כך ענה להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה… אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו". והיינו שכדרכו בקודש, ברגע שעבר מאורע כלשהו ולו הקשה ביותר, מיד היה הופך את אותו סבל ואותה בעיה למשאת נפש לה ציפה במשך שנים. וגם כאן הבהיר לתלמידיו שבעצם הוא חווה את אותה חוויה לה ציפה וייחל במשך שנים, לזכות לאהבת ה' בשעה בה הוא נוטל את נשמתו, ומשום כך גם בשעה "נאה" זו ממשיך הוא בשמחתו וצהלתו. ודברי פי חכם חן.

רבי עקיבא שמח וצוחק כאשר רבי אליעזר בריא וכאשר הוא חולה, כאשר ירושלים בנויה וכאשר היא חרבה, כאשר רומי צוהלת וכאשר היא שקטה, כאשר הוא חי את חייו בשלוה וכאשר בשרו נסרק במסרקות של ברזל. בכל מקרה הוא ישמח ויצחק, הסיבה רק תשתנה ממאורע למאורע בהתאמה.

כך גם בכל סיפור חיים, מפותל ככל שיהיה, שני אנשים יעברו אותו, האחד יצא ממנו מחושל ומאושר וחברו יהפוך לשבר כלי.

מיום שנכתבה הגמרא בנדרים (ח' ע"ב) לפיה: "אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא ה' מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונים בה". מאותו רגע איןגיהנם ואין גן עדן גם בעולם הזה, כי כל מה שעובר עליך הוא בעצם שמש שמגיעה משמים. תחליט – האם אתה "אוכל" אותה באהבה ובאמונה ונהנה יום יום ושעה שעה, חוגג את היום הזה ואת היום שלפניו ואת היום שאחריו וכל יום במהלך החיים שלך, כי כל יום זה חג אמיתי. או חס ושלום וחס וחלילה רואה כל יום כיום אבל לאומי, אבל פרטי, כי כל מה שעובר עליך הם צרות וייסורים.

הקדוש ברוך הוא יזכה את שותפי שיחתנו לראות את האור האמיתי של השמש אותה הוא מעניק לנו מידי יום ומידי שעה, באהבה, בנחת, בשלווה ובמילוי כל המשאלות. והחשוב ביותר, שנשכיל להנחיל זאת לבנינו מקטנותם בהצלחה מופלגת.

וברוכים תהיו!

 
  • הרב אליהו רבי שליט"א
  •  – 
  • 20/05/2019

לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם אבדו מן העולם בין הפסח לפרוס העצרת. רבי עקיבא בניגוד למצופה מכריז על פתיחתה של ישיבה חדשה עם חמישה תלמידים בלבד. הוא לא נשבר, לא מתחרט ולא מסתגר בביתו, הוא יוצא לדרך חדשה עם חמישיה פותחת (יבמות ס"ב ע"ב).

מה מקור הכח לעמוד מול שבר שכזה, ולא רק לשרוד אלא לפתוח ולהתפתח מחדש? מה בעצם סוד כחו של רבי עקיבא?

בש"ס מופיע רבי עקיבא במס' מקומות די עצובים, ותגובתו המפתיעה היתה דוקא שמחה ואפילו מלווה בפרץ של צחוק, כאשר בכל מקום מוצא הוא את הסיבה המקורית לצחוק שכזה.

בסנהדרין (ק"א ע"א) "כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו… התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש, אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח".

כשכולם רואים סיבה טובה לבכות, מוצא רבי עקיבא דוקא את הסיבה לשמוח.

במסכת מכות (כ"ד ע"א), שוב פעם רבי עקיבא צוחק כשכולם בוכים, והפעם מסיבה שונה.

"וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה?".

רבי עקיבא שוב מוצא מתוך השפל והצער, את גבהות הלבב והשמחה. אתם רואים את עוברי רצונו שמחים, ואני רואה בעיני רוחי את עושי רצונו שמחים הרבה יותר מכך.

וממשיכה הגמרא (שם ע"ב) "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון, שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק … עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה [על החרבן] הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה [על הגאולה] עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".

בעוד כולם רואים בעיניהם חורבן, רואה רבי עקיבא בעיני רוחו גאולה.

בכל ארבעת המקרים הללו, נראה שאין לרבי עקיבא קו מנחה. הוא אינו אומר את אותו משפט בכל פעם, והסיבה לשמחה אינה זהה ממקרה לחבירו.

הקו המנחה של רבי עקיבה הוא לשמוח בכל מקרה, ורק לאחר קבלת החלטה זו, הוא מתפנה למצוא את הסיבה בגינה השמחה רבה כל כך.

היסוד של רבי עקיבא בנוי על אמונה תמימה בה' יתברך, כי אם הוא הוביל אותי לבנקודת זמן זו למקום זה ובתנאים הללו, הרי שזהו הדבר המושלם ביותר עבורי, מעתה נשאר רק לפרשן זאת…

חשובה לא פחות היא תגובתם של חכמי ישראל. הם אינם ממאנים לדבריו, מעמידים יסוד מחלוקת או מבליגים בשתיקה. אלא "בלשון הזו אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!" (שם).

לפי זה גם מובן מדוע בביקור חולים המובא בתחילת מאמרנו אותו ערכו לרבי אליעזר, התקבלו דבריו של רבי עקיבא יותר מכל האחרים, למרות דברי הנחמה  שנאמרו על ידם.

רבי טרפון רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה שבחו ופיארו את רבי אליעזר בכדי לנחמו, ולא עלתה בידם. ודוקא רבי עקיבא  שאמר "חביבין יסורין" גרם לו להתעורר ולומר: "סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי". ולשאלתו: "עקיבא זו מנין לך?" ענה רבי עקיבא שהייסורין הם אלו שהחזירו את מנשה למוטב. המילים האחרונות אותן היה מומלץ לכאורה לומר בפני חולה כרבי אליעזר. אולם דוקא המילים הללו ניחמו אותו, ודוקא מהם התחזק.

וזאת משום שרבי עקיבא בניגוד לחבריו לא הציע "להתעלם מהרע ולהתמקד בטוב" או "לראות את חצי הכוס המלאה", אלא להיפך לקח הוא את הרע בעצמו והגדיר אותו כטוב.

רבי עקיבא צוחק בזמן שכולם בוכים, משום שהוא מסתכל על מה שכולם רואים, ובעוד שהם רואים רע שיש להתגבר עליו, הוא רואה רק טוב.

על דברי רבא במסכת ברכות (ס' ע"ב) שחייב אדם לברך על הרעה "בשמחה", כשם שהוא מברך על הטובה. אומרת הגמרא "וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד". כלומר, שלדעת רבי עקיבא ההודאה על הרעה אמורה להיות בשמחה ובחיוך גדול, ולא בשפה רפה וכמי שקפאו שד בלבד. וזאת משום שכל מה שעובר עליך – וללא יוצא מן הכלל – הוא טוב.

אחי ורעי העילוי הרב יצחק שליט"א, חידש לי בעניין פשט נפלא בדברי הגמרא הסמוכים (שם ס"א ע"ב) "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?". והתחבטו האחרונים בשאלת התלמידים "עד כאן", ונדחקו בזה הרבה (עי' צל"ח שם, ועוד).

וביאר אחי ידידי שליט"א לאור האמור, שכאשר ראו את רבם שדרכו היתה תמיד לשמוח ולצחוק, שהוא שמח וצוהל גם בשעה קשה זו. שאלוהו "עד כאן?" כלומר, גם בשעת המיתה על ידי יסורין קשים שכאלה עדיין אתה אוחז בשירת חייך? ועל כך ענה להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה… אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו".

והיינו שכדרכו בקודש, ברגע שעבר מאורע כלשהו ולו הקשה ביותר, מיד היה הופך את אותו סבל ואותה בעיה למשאת נפש לה ציפה במשך שנים. וגם כאן הבהיר לתלמידיו שבעצם הוא חווה את אותה חוויה לה ציפה וייחל במשך שנים, לזכות לאהבת ה' בשעה בה הוא נוטל את נשמתו, ומשום כך גם בשעה "נאה" זו ממשיך הוא בשמחתו וצהלתו. ודברי פי חכם חן.

רבי עקיבא שמח וצוחק כאשר רבי אליעזר בריא וכאשר הוא חולה, כאשר ירושלים בנויה וכאשר היא חרבה, כאשר רומי צוהלת וכאשר היא שקטה, כאשר הוא חי את חייו בשלוה וכאשר בשרו נסרק במסרקות של ברזל. בכל מקרה הוא ישמח ויצחק, הסיבה רק תשתנה ממאורע למאורע בהתאמה.

כך גם בכל סיפור חיים, מפותל ככל שיהיה, שני אנשים יעברו אותו, האחד יצא ממנו מחושל ומאושר וחברו יהפוך לשבר כלי.

מיום שנכתבה הגמרא בנדרים (ח' ע"ב) לפיה: "אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא ה' מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונים בה". מאותו רגע אין "גיהנם" ואין "גן עדן" גם בעולם הזה, כי כל מה שעובר עליך הוא בעצם שמש שמגיעה משמים. תחליט – האם אתה "אוכל" אותה באהבה ובאמונה, וחוגג את היום הזה, את היום שלפניו ואת היום שאחריו, כי כל יום זה חג אמיתי. או שחלילה רואה כל יום כיום אבל לאומי, אבל פרטי, כי כל מה שעובר עליך הם צרות וייסורים.

שירת החיים היא החלטה של בעליהם של החיים, לו יחליט לראות מולו את מסובב הסיבות, יזכה לשיר את שירת חייו ללא הרף, עבר הווה עתיד.

  • הרב אליהו רבי שליט"א
  •  – 
  • 20/05/2019

שלום וברכה מורי ורבותי!

מכירים את זה שאחרי כל זוכה בלוטו מסתתר סיפור של אומלל שברגע האחרון, אבל ממש האחרון, זכה והתהפך עליו הגלגל לטובה?

את אלו שמוכרים חברה מצליחה בספרות של מיליון או מיליארד, ומספרים לך שהיה זה לאחר שעשרות פעמים היו בטוחים שכל ההשקעה ירדה לטמיון, ושרק עורם לא יעוקל מעל גופם?

את אלו שמצליחים ברגע האחרון להציל מוסד תורני מטביעה, ומעדכנים שבין מאות לאלפי פעמים המוסד עמד בפני פשיטת רגל והגבלה חמורה בבנק, מה שהיה מותיר אותו גם עם אותה ישועה טרייה בבחינת "הניתוח הצליח אבל החולה פרש", או בגדר "הבעיה נפתרה ונפטרה כאחד"?…

זה כבר נראה שכביכול אין אפשרות להצליח או לקבל ברכת שמים מבלי לעבור סוג של סבל כהקדמה.

וזה מוזר ואפילו לא הגיוני, משום שהרי ברור לכולנו שאת השפע אנו מקבלים מה' יתברך. ואם כך, אם כבר החליט בחכמתו להעניק טוב, אין היגיון בכך שיתלווה רע לאותו טוב. ואם כן, מה בעצם רצונו של ה' יתברך באותם ימי או שנות חרדה בכל הנוגע לעתיד הוורוד אותו החליט הוא כבר להעניק ליציר כפיו?

אז כך, כלי הקיבול של האדם לקבלת השפע יכול להכיל את מלא תכולתו בלבד. כך שאם כלי הקיבול קטן יכול הוא לקבל שפע בממדים קטנים בלבד, ולעומת זאת אם כלי הקיבול גדול יכול הוא לקבל ממדים גדולים של שפע.

ומה קורה לאדם בעל כלי קטן, אשר אהבתו של ה' יתברך אליו גורמת לו לרצות להעניק לו שפע גדול? באותו רגע מגדיל מרחיב ומגביה האלוקים את כלי הקיבול לממדי השפע אותו הוא מתכוון להעניק לו.

וזה עובד כך:

הבחור מתחיל לקבל ניסיון קטן, וצוות פמליה של מעלה עוקב אחר תגובותיו. אם התגובה שלילית, והבחור רוטן, מתלונן על הקשיים אותם הוא עובר ומאשים את אלוקיו בכל העניין, מיד גונזים את השפע שם במרומים וממתינים לאדם הגון יותר הראוי לו.

אולם אם מתעורר האדם ומתחזק בעבודת ה', מתחזק ברוחניות ומקבל עליו דין שמים באהבה, אז תלוי הדבר. אם כלי הקיבול שלו מספק את גודל השפע, הרי שמיד יקבל את השפע שנגזר עליו. אולם אם השפע שנגזר עליו גדול מאד עד כדי שאין ביכולת להיכנס לכלי הקיבול המשופר, הרי שמיד מקבל הוא ניסיון נוסף מה שמרחיב ומגביה את כלי הקיבול ומעניק לו את הזכות לקבל שפע גדול יותר.

כך שככל שהשפע האמור להגיע לאדם גדול יותר, כך הנסיונות מרובים יותר ורמתם הולכת וגובהת מניסיון לניסיון.

אם כך, ככל שאתה בניסיון קשה יותר ומתמשך יותר, אות הוא כי שפע גדול יותר ממתין לך בפנייה הבאה. וככל שתהיה אותה פנייה רחוקה יותר, וככל שיעברו עד אז ניסיונות רבים יותר, הרי שהשפע הממתין לך גדול הוא ממושגיך בהרבה וכבר יגיע לכלי הקיבול המושלם שלך.

כשעם ישראל נזקקו לגאולה במצריים, היתה זו גאולה של הרבה מעבר לדרך הטבע, והכלים שלהם היו קטנים מכדי לשאת אותו. ולכן עבד עמם הקדוש ברוך הוא בשלבים, מהקל אל הכבד.

הניסיון הראשון והקל ביותר היה להאמין שניתן לצאת ממצריים, וזאת לאחר שמונה עד תשע מכות ניסיות כל כך. ניסיון לא קשה במיוחד, אך גם בו לא עמדו לפחות שמונים אחוז מעם ישראל, ואכן לא זכו לשאת בכליהם הקטנים את השפע הגדול ומתו במכת חושך במצריים. וכמאמר הכתוב (שמות יג, יח) "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם",שלא עלו עמהם אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות. ר' נוהראי אומר אחד מחמשת אלפים (מכילתא דרשב"י פי"ג פי"ח).

רק מקסימום חמישית מהעם זכה לצאת מהחומות האימתניות.

ולאחר מכן בשבת הגדול "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב, כא). מבקש ה' יתברך שלא להסתפק באמונה ביכולתו להוציא את העם ממצריים, אלא יותר מכך לקחת את אלוהי המצרים לקשור אותו לכרעי המיטה ולהודיע על שחיטתו וצלייתו לשם קרבן.

כאן כבר לוקח הניסיון את עם ישראל צעד אחד קדימה, כאן כבר הוא מבקש מהם להיכנס לתוך סיכון שנראה מיותר. אמנם רואים ניסים, מריחים ישועות, מאמינים ביציאה הקרבה, אבל למה לסכן חיים מול מצרי עצבני שרואה את אלוהיו כפות ומובל לשחיטה?

ואז מגיע הניסיון הגדול ביותר, והא כבר לא על קרקע יציבה, הוא לא בתוך מקום יישוב, הוא על שפת הים…

בניסיון הזה רואה את עצמו כל אחד מעם ישראל מול ים אימתני, מימינו ומשמאלו מדבר עבות, ומאחריו מצרים שוחרי דם. וממעל הוראתו המפורשת של הבורא למשה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם יד, טו). מה הלחץ? כנסו למים, יהיה בסדר…

במבחן האחרון מתבקש היהודי לזנק אל תוך המים, סוג של התאבדות לכאורה, ולסמוך על האלוקים שלא יאחר ברגע את הישועה. כי הלא לאחר קפיצת ראש לים – אין דרך חזרה.

וגם במבחן הזה עם ישראל מוצא את עצמו עומד בהצלחה, ואז כבר מגיע שלב השלימות "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שם טו, ב) "שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאי ישראל" (מכילתא דרשב"י שם).

וזו הסיבה לחג נפרד בשם "שביעי של פסח", משום שרמת האמונה של עם ישראל ביום הראשון של הפסח, היתה קטנה לאין ערוך מהרמה הגבוהה אליה השכילו להגיע בשביעי של פסח. וכביכול, עם אחר לפנינו ביום זה, עם ברמה גבוהה יותר, וראוי הוא לחג חדש.

זוהי בעצם עבודת הקודש שלנו בחג החדש "שביעי של פסח". להעפיל למרומי האמונה, ולהחליט שבכל פנייה של ה' יתברך אלינו, הן באמצעות גדולי ישראל והן באמצעות מגוון ההלכות והניסיונות העומדים לפתחינו. גם אם נדרשת מאיתנו קפיצה הנראית גבוהה יותר מממדינו, ומשהו מן המשהו שברמת הסיכון נראה בה, הרי שאנחנו עושים זאת בלב שקט ובנפש חפצה. וסומכים על תעודת הביטוח של בורא העולם, ביטוח חיים אמיתי, ולא ביטוח למקרה מוות כמקובל.

כל אדם, בכל שלב משמעותי בחייו, נחשף למבחן נוסף, ועומד בניסיון חדש. הוא יכול לבכות להצטער ואפילו להתלונן ולהוכיח שהוא ממש לא ראוי לשפע החדש הממתין לו. אולם הוא יכול לקבל זאת בזרועות פתוחות, בהתלהבות, ולעדכן את עצמו ואת הסובבים אותו בדבר השפע החדש המשחר לפתחו.

וככל שיתאחר אותו שפע, הוא יראה בעיני רוחו את גודלו הבלתי נתפס, ואת המהירות בה הוא שועט לעברו. ואין האור ניכר אלא מתוך החושך…

בברכת הצלחה במבחני החיים, ושפע גדול "בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (שבת ל"ב ע"ב), אמן.

וברוכים תהיו!

עטרת חכמים לילדים

שיערי תהילים

בזמני הדרשות למבוגרים על ידי מורנו הרב שליט"א בשבת, מתקיימים גם שיעורי תהילים לילדים עם הגרלות ופרסים יקרי ערך…

אבות ובנים

כמדי מוצאי שבת יש אבות ובנים לילדים ולהורים עם הגרלות על פרסים יקרי ערך ממתקים ועוד הפתעות…

ארגון הנוער כל כנשר

כמדי ערב במשך השבוע יש שיעורי ילדים לשתי קבוצות גיל, בהתאמה לרמת לימודם על ידי שתי אברכים יר"ש

מוסדות התורה והחסד "עטרת חכמים"

בנשיאות מורנו הרב חיים רבי שליט"א

כתובת: רח' החי'ם 4 תל-גיבורים, חולון  

מען למכתבים: ת.ד. 6215 חולון

טלפון: 03.5011150 | שעות מענה 8:30 – 17:30

פקס: 03.5011125

אימייל: info@aterett.co.il