שלום וברכה, מורי ורבותי!

כולנו מכירים את המשפט: "שלום כיתה א'". מהיכן אנו מכירים? מכיתה א'. בינינו, אף לא זוכר את כיתה א', אבל עם השנים הזכירו לנו את זה. הילד שיוצא מהבית לגן מתלהב עד לב השמים, וכשהוא גדל יותר והוא הולך לבית הספר, הוא מתלהב עוד יותר. כשהוא גדל יותר ומגיע לישיבה קטנה, ומשם לישיבה גדולה, ומשם לחתונה ועד לזקנותו הוא עובר תחנות רבות, ובכל אחת מהן הוא חש גדול יותר, מצליח יותר ומיוחד יותר.

העניין בתחנות הללו, שיש בני אנוש שהן בונות אותם ויש כאלו שהן הורסות אותם. ילד שאומר: "בבית ספר לא הולך לי. בישיבה קטנה אני אהיה בחור רציני" זה אותו ילד שבישיבה קטנה אומר: "בישיבה גדולה אתם לא תכירו אותי". והקטנים שאומרים "מיום שאני אגיע לבר מצוה אני אהיה מספר אחד", "כשאני אתחתן יהיה לי בית משלי, פינה משלי". אחרי זה מתחילים להגיע ילדים והוא אומר: "הילדים יגדלו, יפסיקו להפריע, יפסיקו להעיר אותי בלילה, ואז תראה שאני אהיה האברך מספר אחד בעולם". כשהם גדלים כבר צריכים לדאוג להם לחתונה, ואז הוא אומר: "רק אני מחתן אותם ואני נהיה מושלם".

זה אדם שמוצא את עצמו בגיל שמונים אומר: "תכננתי שיום אחד אעשה משהו, אבל כבר היום אין לי כח לכך".

לעומתו, יש אחר שלוקח כל התחלה והופך אותה באמת לדף חדש. אפילו ה"כיתה א'", אם מחנכים אותו נכון, זו התחלה חדשה. והוא אומר: "מהיום אני לא עושה טעויות. נפלתי, קמתי, 'שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' (משלי כד, טז), אבל אני אף פעם לא הולך להתחיל משהו חדש על דעת ליפול. אני מתחיל על דעת להצליח".

כשהוא מגיע לישיבה קטנה, בשבילו זו התחלה חדשה להיות מוצלח יותר מבית הספר. ישיבה גדולה בשבילו זו התחלה חדשה להיות מוצלח עוד יותר. כשהוא מתחתן, הוא כבר לא מתחתן על תקן "לא הלך לי עד היום, אולי מעכשיו ילך", לא! אלא "הלך לי מצוין, ומעכשיו הולך להיות יותר טוב, כי התכניות שהיו לי הן כאין וכאפס לעומת התכניות שיש לי לחיים החדשים".

הקדוש ברוך הוא נתן לנו במהלך השנה הרבה מאד התחלות. ארבעה ראשי שנים הם (ר"ה ב' ע"א). ארבע פעמים בשנה יש ראש השנה. מעבר לכך בכל חודש יש התחלה של חודש חדש, כל שבוע התחלה של שבוע חדש. הקדוש ברוך הוא אומר: "אני מביא לכם הזדמנויות, לא כדי להתעורר באיחור ולבכות על מה שהיה, אלא יש לך התחלה חדשה, תתחיל. תמחק את כל מה שהיה, ותתחיל מהיום ברגל ימין".

אדם עם שכל שמבין מה זו התחלה חדשה ואיזה כח יש לה, לא מחכה לראש השנה. אמנם בראש השנה הוא עושה את הקפיצה השנתית הגדולה שלו, אולם גם לאחר ראש השנה, מבחינתו כל ראש חודש זו התחלה חדשה, כל שבוע זו התחלה חדשה, "השבוע הזה אני ממצה את כל היכולות".

אם הוא פיקח עוד יותר, כל יום בשבילו זו התחלה חדשה. "קמתי בבוקר, לא משנה מה היה אתמול, אני לא אומר: 'השבוע הזה כבר נשרף, בדיוק כמו שאני לא אומר החודש הזה כבר נשרף ולא השנה הזו נשרפה', אלא אני לוקח כל אחד מהימים החדשים ואומר 'היום זה יום חדש'".

הגענו ליום חמישי. יום חמישי זה כבר היום האחרון של השבוע. הגענו כבר ליום שישי שהוא אפילו לא נקרא "יום" בימינו, וזה פשע לא לקרוא ליום שישי "יום". הוא אומר: "השבוע כבר שרוף, בוא נתחיל מיום ראשון דף חדש". לא! "היום יום חמישי, היום יום שישי, זו התחלה חדשה".

מי שמצליח להבין את העניין ולחנך את עצמו "לאכול" את זה טוב, הוא גם בנוי לעשות את זה בכל שעה! לפתוח בכל שעה עגולה התחלה חדשה. הוא יכול לשבת בישיבה בכולל או בעבודה ולומר: "התחלתי את היום ברגל שמאל, ומתשע עד עשר זה לא היה זה. בעשר תהיה התחלה חדשה".

אם הוא באמת יחנך את עצמו לזה, הוא יכול לקבוע שכל עשר דקות זו התחלה חדשה. שיא השיאים של הרמה הזו היא להגיע למצב שאתה בכל רגע מתחיל מחדש. כלומר, אין כזה מושג שמשהו שהתאכזבתי ממנו נסחב איתי ביחד עוד כמה דקות. מהרגע! התחלתי התחלה חדשה.

אני בעיצומו של שיעור תורה ונרדמתי. השיעור הזה נשרף? לא! הרגע התעוררתי, ומעכשיו אני מקשיב במאה אחוז. התחלתי את סדר הלימוד, שקעתי בכוס נס קפה יותר מדי. דיברתי עם חבר שסיפר על הצרות שלו, וכבר גלשנו לשמוע את הצרות של כל השכנים שלו. אני לא אומר: "הלך הסדר היום", אני לא אומר אפילו: "הלכה השעה הזאת". במקום זה אומר: "מהשניה הזו אני מתחיל התחלה חדשה".

האסון שהורג כל "ההתחלה החדשה", הוא המילה: "ממחר". כי לומר "ממחר" זה בדיוק כמו לומר "משבוע הבא", וזה בדיוק כמו לומר "משנה הבאה". כי זה הזן שאומר: "אין לי כח להתמודד עכשיו עם ההתחלה החדשה, אני מעדיף לקבוע לה תאריך יעד מאוחר יותר". כשאתה קובע תאריך יעד מאוחר יותר, אתה נשאר אותו אדם שלא רוצה ולא אוהב שינויים. מעדיף במקום להילחם לדחות את הרגע של המלחמה. אם אתה דוחה את רגע של המלחמה, אין הבדל אם דחית את הרגע לעוד יום או לעוד שבוע, כי אתה תקום מחר בבוקר בדיוק כמו שהלכת לישון אמש בלילה בתור האדם שמעדיף לדחות את השעה החדשה שלו. אף אחד לא שינה אותך אתמול, כי גם אתמול היית אותו אחד שדוחה, וכך תהיה מחר.

זה בדיוק כמו אלו שאומרים: "יש לי פה רשימה של דברים לבצע, בעוד שבועיים אתפנה ואעשה אותם". אתה מדבר איתו אחרי שנתיים, ואתה רואה שהוא לא עשה אותם. הוא כביכול "נשבע" שהוא יעשה אותם בעוד שבועיים, אז כל בוקר הוא אומר: "עוד שבועיים".

יש לזה שם מקצועי, קוראים לזה בעגה של חכמת הנפש: "דחיינים". הפתגם המאפיין את אורח חייהם הוא: "אל תדחה למחר את מה שניתן לדחות למחרתיים". כי אם אפשר לדחות לעוד יומיים, למה תעשה את זה מחר? תחכה, תעשה את זה ביום אחד".

הרעיון שעומד מאחורי האנשים הללו הוא דבר אחד בלבד: "עצלות". זו עצלות להילחם ולפתוח דף חדש, זו עצלות להאמין שאני מסוגל ולהתחייב בעקבות כך להתחיל לבצע, זו עצלות להתאמץ ולומר "אני רוצה מעכשיו באמת לעשות משהו שעד לרגע זה לא עשיתי".

ליעב"ץ – רבי יעקב עמדין זצ"ל וזיע"א – היה שמש שתפקידו היה להיכנס אליו כל עשר דקות ולהזכיר לו שעברו עשר דקות. הוא פותח את הדלת ואומר לרב: "עברו עשר דקות". פעם אחת אדם אחד ניסה להיכנס לרב שלא בשעות קבלת הקהל. הוא שמע את השמש של היעב"ץ אומר לו: "עשר דקות עברו, כבוד הרב", כל עשר דקות מפריע לו. הוא ניסה להיכנס בכח לעקוף את השמש, והרב אחז בזקנו והמשיך ללמוד. האורח אמר לשמש מה שראה ושאלו מה פשר אחיזתו של הרב בזקנו שלו? השיבו השמש: "הרב רמז לך, תראה כמה שערות לבנות יש לי. אין לי זמן, אני חייב להמשיך ללמוד".

לכולנו "נחמד" כשמישהו מגיע, שואל שאלה סתמית ומפריע באמצע הלימוד או העבודה, לגלוש איתו יחד לשיחה בת עשר דקות או חצי שעה, ואז לומר: "אח! נשרף לי היום". למי שיודע לומר על כל רגע "יש לי התחלה חדשה", גם אם הוא נכשל ופצח בשיחה עם מישהו, אחרי דקה או כמה דקות הוא יודע לעצור אותה. זה לא בהכרח שהוא אמור לסיים את השיחה איתו, כי אם הוא מגיע למסקנה שהמשוחח הוא אדם שבור הזקוק לשיחה הזאת, ימשיך לשוחח אותו, כי אם באמת זה עכשיו רצון ה', אתה עושה את זה באהבה ובאותה התלהבות של הלימוד שלך, כי עכשיו ה' רוצה אותך שתקשיב ליהודי שבור שאין מישהו אחר שישמע אותו חוץ ממך. אז בין אם אתה באמצע הלימוד ובין אם אתה באמצע העבודה, אתה עוזב את הכל ומתפנה אליו. אבל ברגע שכבר ראית שהוא יצא מהבעיה, או שהבנת שטעית והוא ממש לא בבעיה, הרגע עליך לעצור את זה.

"שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). כבר עוררנו בעבר על כך שלכאורה ניסוחו של הפסוק מוזר. אם אנחנו היינו מנסחים את הפסוק, מה היינו כותבים? "שבע יפול חכם וקם". שהרי אם אתה מבחין באדם שנופל וקם ונופל וקם, איך תקרא לו – צדיק או חכם? אתה אמור לקרוא לו "חכם", כי יש לו את השכל הדרוש לנסות שוב ולא להישבר. התשובה היא – שלקום מנפילה ולהתחיל התחלה חדשה לא נובע מהתגברות על טיפשות, אלא מהתגברות על עצלות, מהתגברות על רשע.

הצדיק יודע להתגבר על הניסיונות ועל הגוף העכור שמושך אותו לאחור, הוא נלחם ולכן מצליח להתגבר. הרשע, לעומתו, זה אותו אחד שאוהב את הכבדות ואת חוסר המעש, ותמיד יש לו אנשים שאשמים במצב שלו. אלו השכנים שלו, וההורים שלו שפינקו יתר על המידה, וחמותו ששונאת אותו… כולם אשמים, הוא בסך הכל אותו אומלל שנפל לגורל אכזר. אין משהו אחר שההתנהגות הזו נובעת ממנו מלבד עצלות!

הרמב"ם כותב (הלכות תשובה פ"ב ה"ב) שאדם שחוזר בתשובה, אמור להגיע לתחילתה של דרך חדשה, ורמתו צריכה להיות גבוהה כל כך "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". כלומר, ה' מעיד עליו שיותר הוא לא מגיע למצב הזה. "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח". (שם ה"א). שאפילו אם מגיע לאותו מקום, או לאותה חברה רעה, לאותה עבירה ולאותה רמה של תאווה הוא לא יחזור על העבירה הזאת שוב פעם.

ההבדל היחיד בין אדם שמצליח להיפגש באותה עבירה ולפרוש ממנה לבין אדם שלא עושה זאת, זו הנקודה של הצדקות, לא הנקודה של החכמה. בנקודה של החכמה מול טיפשות, לא זה ההבדל בין אדם שעושה את העבירה לבין אדם שלא עושה אותה, כי הגוף מושך אותו לעשות עבירה והוא מתוך צדקות ויראת שמים מתגבר על אותה עצלות ואותה משיכה.

כלומר, הגוף שלנו מושך להיות אותם ילדים שאומרים שהתחלה חדשה תהיה ביום אחר, אבל הצדקות ויראת שמים שאליה אנחנו צריכים לשאוף ולהגיע אמורים לומר לנו שזה יקרה מעכשיו. לכן, ביהדות יש כל כך הרבה התחלות.

זו הנקודה כביכול שהקדוש ברוך הוא אומר לנו: "אני רוצה שתתעוררו כל רגע. אם אתם תהיו כאלה אדירים שלא רק בראש השנה או ביום הכיפורים ועשרת ימי תשובה תתעוררו, אלא תעירו את עצמכם כל יום, ואם תהיו ברמה גבוהה, אז תעירו את עצמכם כל רגע, זה מדהים".

אדם שמישהו פגע בו או לחילופין הוא עצמו עשה שטות שרע לו להסתכל על עצמו עכשיו. כמה זמן צריך לעבור עד שהוא יתרפא מאותה הרגשה רעה ויחזור לאורח חיים תקין? שימו לב להגדרה! תלוי עד כמה הוא עצלן. ככל שהוא יהיה עצלן גדול יותר, כך הוא יהיה עדיין עם הפגיעה ועם ה'טראומות' והסיפורים הרבה יותר זמן. ואם יתגבר כארי, יאמר לעצמו: "די נו! דף חדש! למה אני אעשה את זה בעוד שלושה חודשים ורק אז אתרפא?".

היה אחד מגדולי ישראל שחמיו הביא לו הרבה מאד כסף, ואמר לו: "תפתח עסק בכדי שתוכל ללמוד תורה ביישוב דעת כל החיים". פתח עסק ותוך יום הפסיד את כל הכסף. הוא חזר הביתה וסיפר לרעייתו הכל, והתנצל. היא שמעה את זה והתחילה לבכות, והלכה להוריה לבשר להם. היא חוזרת ורואה אותו יושב בסלון מול גמרא ולומד, והיא הזדעזעה מההתעלמות והזלזול לכאורה בכספי אביה שאבדו. אמר לה: "למה אבא שלך בחר בי לחתן והסכים להשקיע בי כל כך הרבה? כי הוא שמע שאני עילוי! מה ההבדל בין עילוי לאדם רגיל? מה שאחרים עושים ביומיים, עילוי עושה בשתי דקות. כל הבכי שלך ושל המשפחה שלך עכשיו יארך לפחות יומיים? עשיתי זאת בשתי דקות הראשונות. הצטערתי, אכלתי קש, החלטתי שזה נגמר, כי זה כבר לא יעזור לי יותר, ואז התקדמתי הלאה ופתחתי את הגמרא שלי מחדש".

הוא יכול היה בדיוק כמותם להחליט שאורך לו שנה להתאוורר ולצאת מזה. אבל זה לא נכון, אתה יכול ברגע אחד לקום ולצאת מזה לבד. זה נכון בגשמיות וזה נכון ברוחניות הפרטית שלך.

וכך בכל דבר ודבר בחיים. בין במעבר דירה ובין בעבודה חדשה ובכולל חדש וכדומה, כל אלו וכיוצא באלו, תהיה צדיק ותשתמש בהם כבר מאותו רגע כמנוף לעליה ולקפיצה. זו הזדמנות לא ל"שבע יפול צדיק וקם", אלא ל"אחד יפול צדיק וקם" בעזרת ה' ובישועתו.

יזכנו ה' יתברך להצליח להתעלות מעל האופק הצר של העצלות, להצטדק ולהחכים, להתחיל התחלות חדשות ככל אשר נוכל שאת ויותר, הן בתחילתה של שנת תשע"ט החדשה והן בתחילתו של כל יום וכל רגע, ולהנחיל אורח חיים נפלא זה ליוצאי חלצינו ולכל הנלווים אלינו, אמן.

וברוכים תהיו!