לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם אבדו מן העולם בין הפסח לפרוס העצרת. רבי עקיבא בניגוד למצופה מכריז על פתיחתה של ישיבה חדשה עם חמישה תלמידים בלבד. הוא לא נשבר, לא מתחרט ולא מסתגר בביתו, הוא יוצא לדרך חדשה עם חמישיה פותחת (יבמות ס"ב ע"ב).

מה מקור הכח לעמוד מול שבר שכזה, ולא רק לשרוד אלא לפתוח ולהתפתח מחדש? מה בעצם סוד כחו של רבי עקיבא?

בש"ס מופיע רבי עקיבא במס' מקומות די עצובים, ותגובתו המפתיעה היתה דוקא שמחה ואפילו מלווה בפרץ של צחוק, כאשר בכל מקום מוצא הוא את הסיבה המקורית לצחוק שכזה.

בסנהדרין (ק"א ע"א) "כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו… התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש, אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח".

כשכולם רואים סיבה טובה לבכות, מוצא רבי עקיבא דוקא את הסיבה לשמוח.

במסכת מכות (כ"ד ע"א), שוב פעם רבי עקיבא צוחק כשכולם בוכים, והפעם מסיבה שונה.

"וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה?".

רבי עקיבא שוב מוצא מתוך השפל והצער, את גבהות הלבב והשמחה. אתם רואים את עוברי רצונו שמחים, ואני רואה בעיני רוחי את עושי רצונו שמחים הרבה יותר מכך.

וממשיכה הגמרא (שם ע"ב) "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון, שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק … עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה [על החרבן] הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה [על הגאולה] עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".

בעוד כולם רואים בעיניהם חורבן, רואה רבי עקיבא בעיני רוחו גאולה.

בכל ארבעת המקרים הללו, נראה שאין לרבי עקיבא קו מנחה. הוא אינו אומר את אותו משפט בכל פעם, והסיבה לשמחה אינה זהה ממקרה לחבירו.

הקו המנחה של רבי עקיבה הוא לשמוח בכל מקרה, ורק לאחר קבלת החלטה זו, הוא מתפנה למצוא את הסיבה בגינה השמחה רבה כל כך.

היסוד של רבי עקיבא בנוי על אמונה תמימה בה' יתברך, כי אם הוא הוביל אותי לבנקודת זמן זו למקום זה ובתנאים הללו, הרי שזהו הדבר המושלם ביותר עבורי, מעתה נשאר רק לפרשן זאת…

חשובה לא פחות היא תגובתם של חכמי ישראל. הם אינם ממאנים לדבריו, מעמידים יסוד מחלוקת או מבליגים בשתיקה. אלא "בלשון הזו אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!" (שם).

לפי זה גם מובן מדוע בביקור חולים המובא בתחילת מאמרנו אותו ערכו לרבי אליעזר, התקבלו דבריו של רבי עקיבא יותר מכל האחרים, למרות דברי הנחמה  שנאמרו על ידם.

רבי טרפון רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה שבחו ופיארו את רבי אליעזר בכדי לנחמו, ולא עלתה בידם. ודוקא רבי עקיבא  שאמר "חביבין יסורין" גרם לו להתעורר ולומר: "סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי". ולשאלתו: "עקיבא זו מנין לך?" ענה רבי עקיבא שהייסורין הם אלו שהחזירו את מנשה למוטב. המילים האחרונות אותן היה מומלץ לכאורה לומר בפני חולה כרבי אליעזר. אולם דוקא המילים הללו ניחמו אותו, ודוקא מהם התחזק.

וזאת משום שרבי עקיבא בניגוד לחבריו לא הציע "להתעלם מהרע ולהתמקד בטוב" או "לראות את חצי הכוס המלאה", אלא להיפך לקח הוא את הרע בעצמו והגדיר אותו כטוב.

רבי עקיבא צוחק בזמן שכולם בוכים, משום שהוא מסתכל על מה שכולם רואים, ובעוד שהם רואים רע שיש להתגבר עליו, הוא רואה רק טוב.

על דברי רבא במסכת ברכות (ס' ע"ב) שחייב אדם לברך על הרעה "בשמחה", כשם שהוא מברך על הטובה. אומרת הגמרא "וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד". כלומר, שלדעת רבי עקיבא ההודאה על הרעה אמורה להיות בשמחה ובחיוך גדול, ולא בשפה רפה וכמי שקפאו שד בלבד. וזאת משום שכל מה שעובר עליך – וללא יוצא מן הכלל – הוא טוב.

אחי ורעי העילוי הרב יצחק שליט"א, חידש לי בעניין פשט נפלא בדברי הגמרא הסמוכים (שם ס"א ע"ב) "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?". והתחבטו האחרונים בשאלת התלמידים "עד כאן", ונדחקו בזה הרבה (עי' צל"ח שם, ועוד).

וביאר אחי ידידי שליט"א לאור האמור, שכאשר ראו את רבם שדרכו היתה תמיד לשמוח ולצחוק, שהוא שמח וצוהל גם בשעה קשה זו. שאלוהו "עד כאן?" כלומר, גם בשעת המיתה על ידי יסורין קשים שכאלה עדיין אתה אוחז בשירת חייך? ועל כך ענה להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה… אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו".

והיינו שכדרכו בקודש, ברגע שעבר מאורע כלשהו ולו הקשה ביותר, מיד היה הופך את אותו סבל ואותה בעיה למשאת נפש לה ציפה במשך שנים. וגם כאן הבהיר לתלמידיו שבעצם הוא חווה את אותה חוויה לה ציפה וייחל במשך שנים, לזכות לאהבת ה' בשעה בה הוא נוטל את נשמתו, ומשום כך גם בשעה "נאה" זו ממשיך הוא בשמחתו וצהלתו. ודברי פי חכם חן.

רבי עקיבא שמח וצוחק כאשר רבי אליעזר בריא וכאשר הוא חולה, כאשר ירושלים בנויה וכאשר היא חרבה, כאשר רומי צוהלת וכאשר היא שקטה, כאשר הוא חי את חייו בשלוה וכאשר בשרו נסרק במסרקות של ברזל. בכל מקרה הוא ישמח ויצחק, הסיבה רק תשתנה ממאורע למאורע בהתאמה.

כך גם בכל סיפור חיים, מפותל ככל שיהיה, שני אנשים יעברו אותו, האחד יצא ממנו מחושל ומאושר וחברו יהפוך לשבר כלי.

מיום שנכתבה הגמרא בנדרים (ח' ע"ב) לפיה: "אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא ה' מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונים בה". מאותו רגע אין "גיהנם" ואין "גן עדן" גם בעולם הזה, כי כל מה שעובר עליך הוא בעצם שמש שמגיעה משמים. תחליט – האם אתה "אוכל" אותה באהבה ובאמונה, וחוגג את היום הזה, את היום שלפניו ואת היום שאחריו, כי כל יום זה חג אמיתי. או שחלילה רואה כל יום כיום אבל לאומי, אבל פרטי, כי כל מה שעובר עליך הם צרות וייסורים.

שירת החיים היא החלטה של בעליהם של החיים, לו יחליט לראות מולו את מסובב הסיבות, יזכה לשיר את שירת חייו ללא הרף, עבר הווה עתיד.