שלום וברכה מורי ורבותי!

היום נשוחח ברשותכם על האדם הגדול, אשר כולנו נמצאים בתקופה זו בצלו, הלא הוא רבי עקיבא.

הגמרא במסכת יבמות (ס"ב ע"ב) מספרת שלרבי עקיבא היו שניים עשר אלף "זוגות" של תלמידים, דהיינו עשרים וארבעה אלף תלמידים. התלמידים הללו ישבו ולמדו מבוקר עד ערב, ובתקופה קצרה שבין חג הפסח עד לפרוס העצרת, שיש דעות שזה עד ל"ג בעומר ויש דעות שגם מעבר לכך, נפטרו כולם ואבדו מן העולם.

רבי עקיבא, לאחר מכן, לקח חמישה תלמידים, ששניים מתוכם היו רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, שני התנאים שאין בן אנוש ששמעם לא הגיע אליו, והקים איתם את הישיבה החדשה שלו.

תחשבו על אדם שיש לו ישיבה שלא לומדים בה חמש מאות תלמידם ולא אלף, אלא עשרים וארבעה אלף תלמידים. ובתקופה קצרה כולם נפטרים מן העולם. מה אמור אדם כזה לעשות? להיכנס לדיכאון, לשבור את הכלים, למות מרוב צער. ומה עושה רבי עקיבא? מגיע ואומר: "רבותי, אני פותח אתהישיבה מחדש עם חמישה תלמידים", חמישה בלבד! ואכן, בזכותם התורה נשארה עד היום הזה.

איך זה קרה רבי עקיבא? מהכן שאבת את הכוחות הללו? איך הצלחת להתגבר על עשרים וארבעה אלף אסונות, לשכוח מהם ולהתחיל מחדש? כאילו שהעבר – ממש, אבל ממש – אין.

אם אנחנו עוקבים אחרי רבי עקיבא בש"ס, מסתבר שגם בשעה קשה הזו – שימו לב טוב – לא רק שרבי עקיבא לא נשבר, לא רק שלא התעצב, אלא יותר מכך הוא פשוט צחק… צחק!

במסכת סנהדרין (דף ק"א ע"א) נכנס רבי עקיבא יחד עם חבריו התנאים רבי טרפון רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה, לבקר את רבי אליעזר הגדול שעמד להיפטר מן העולם. רבי אליעזר היה במידת מה הרב שלהם, והם באו לבקרו במחלתו.

לפני שהם נכנסים, הם רק משוחחים על כך שהוא כל כך סובל, וכל הרבנים בוכים מהצער. אולם רבי עקיבא, לא רק שאינו בוכה, אלא מעבר לכך הוא צוחק.

ואז שואלים אותו חבריו: "למה אתה צוחק?!". הוא אומר להם: "ולמה אתם בוכים?!". הם אומרים לו: "אנחנו בוכים כי הרב שלנו בצער". והוא אומר להם: "בגלל זה אני צוחק". "סליחה?! אתה צוחק כי הרב סובל?!".

והוא אומר להם: "כן, ואני אסביר לכם. עד היום, כאשר הרב שלנו היו כל חייו שקט ושלווה, כל מה שרצה היה לו, הפשתן שלו מעולם לא התקלקל, היין שלו מעולם לא החמיץ, הדבש שלו מעולם הדביש, הכל דפק כמו שעון אצלו. כל כך טוב היה לו, עד שחששתי שאולי הוא רואה את העולם הבא שלו בעולם הזה. אמרתי מה יהיה לו בגן עדן? מסכן! לא יישאר לו כלום? הייתי עצוב. אבל היום, כשאני רואה שהרב שלי סובל, אני יודע שאם הוא עשה איזו עבירה או שנייםבחיים, עכשיו הוא סובל בגללם בעולם הזה, וכאשר הוא יגיע לעולם הבא יהיה לו הטוב ביותר, ולכן אני צוחק".

הם נכנסים פנימה, ואז התחיל כל אחד לשבח ולפאר את כבוד הרב על מנת להביא לו כח. כל אחד רצה לומר לו עד כמה אין כמוהו בעולם. רבי טרפון אמר לו: "רבנו, אתה טוב לעולם יותר מטיפה של גשמים". גשם יורד לעולם, איזה נחת הוא עושה? איזה רווח והצלה הוא מביא? אבל אתה, אתה הרב שלנו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

והוא שומע ושותק.

רבי יהושע אומר לו: אתה גדול יותר מהשמש. השמש משמשת רק בעולם הזה, ואילו אתה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

והוא שומע ושותק.

רבי אלעזר בן עזריה מנסה לעודד אותו עוד יותר. הוא אומר לו, אתה יותר מאבא ואמא, אבא ואמא הם רק בעולם הזה, ואתה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ורבי אליעזר מסתכל עליו ושותק.

ואז מגיע רבי עקיבא, ואלו מילים הוא מוציא מהפה? הוא אומר לו: רבנו! תדע לך שחביבין ייסורים. אין כמו ייסורים בעולם, זה הדבר הנפלא ביותר שיש.

ולפתע כבוד הרב מתעורר! הוא אומר: "סמכוני ואשמע את דברי עקיבא תלמידי". תחזיקו אותי, תושיבו אותי בצורה נוחה יותר, אני רוצה לשמוע מה הוא אומר.

עקיבא זה מניין לך? מניין לך שאין כמו ייסורים בעולם? ורבי עקיבא מביא לו כמה פסוקים על מנשה שניסו להחזירו בתשובה ללא הצלחה, ורק הייסורים גרמו לו להפוך לאדם מדהים.

אלו המילים שניחמו את רבי אליעזר הגדול, הענק והעצום.

ולמה? הלא לכאורה רבי עקיבא היה היחיד שלא התעלם מהמצב הנורא, ממנו היה צורך להיכנס לדיכאון עמוק עוד יותר, לא?

התשובה היא, כולם אמרו לו: תשמע, המצב שלך קשה, המצב אנוש. אתה עצוב, אתה סובל, ואנחנו מסכימים איתך, אתה באמת מסכן. אבל בוא ונתמקד על דברים אחרים. אתה יותר מאבא ואמא, יותר משמש ויותר מגשם.

ואז אומר רבי אליעזר: "אם אתם מסכימים איתי שאני מוקף ומסובב ברע, שום נחמה כבר לא יכולה לעזור לי".

אבל כאשר מגיע רבי עקיבא ולוקח את "הרע בעצמו" ואומר: "הרע הזה הוא הטוב ביותר", הוא מנחם אותי באמת. משום שהוא לא לוקח רע ואומר לי: "בוא ונתעלם ממנו, או נסתיר אותו". אלא הוא אומר: "זה לא רע, זה טוב, אין כמו זה בעולם, זה הדבר הנפלא ביותר שקיים".

רבי עקיבא צוחק בזמן שכולם בוכים, משום שהוא מסתכל על מה שכולם רואים, ובעוד שהם רואים רע, הוא רואה רק טוב.

במסכת מכות (כ"ד ע"א), שוב פעם רבי עקיבא צוחק, והפעם בגלל סיבה אחרת.

יוצא רבי עקיבא ביחד עם חבריו התנאים, והם שומעים קול המונה של רומי, רעש של השווקים. רומי שהחריבו את ירושלים ואת בית המקדש, הם רואים אותםצועקים ושואגים ושומעים אותם ממרחק של מאה עשרים מיל. מיל הוא מהלך שמונה עשרה דקות, מאה ועשרים מיל הם מרחק שלושים ושש שעות הליכה. ממרחק יום וחצי הליכה, ניתן לשמוע את האנשים צועקים מרוב שיש רעש, שמחה ועסקים ברומי.

כל החברים של רבי עקיבא פורצים בבכי, כואב להם לראות איך הרשעים הללו מצליחים וירושלים חרבה ושוממה. ורבי עקיבא? צוחק! שואלים אותו: "רבי עקיבא למה אתה צוחק?". אומר להם: "ולמה אתם בוכים?'. אומרים לו: "תראה את הרשעים הללו, באלו שמחה וששון הם שרויים, איך אנחנו יכולים להיות שמחים? ודאי שנהיה עצובים".

מה אומר להם רבי עקיבא? "דוקא בגלל זה אני צוחק! אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה?". אם לרשעים האלה ה' יתברך מעניק כזה שפע, אתם יודעים כמה שפע הוא עוד יביא לעם ישראל? אתם מבינים כמה טוב הוא מתכוון להעניק לנו? הולך להיות פה כל כך חגיגי וכל כך נפלא. ואני רק חושב על זה, וכבר אני מכפיל בכפל כפליים את מה שיש להם מול מה שהולך להיות לעם ישראל, ולכן אני צוחק".

המשיכו ללכת והגיעו לירושלים עיר הקודש. הם רואים את בית המקדש בחורבנו ושועל יוצא מבית קדשי הקדשים. הם בוכים, ואילו רבי עקיבא צוחק. הם אומרים לו: "רבי עקיבא, למה אתה צוחק?". הוא אומר להם: "ולמה אתם בוכים?". הם אומרים לו: "אנחנו בוכים, כי המקום שכתוב בו "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), אנו רואים "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה, יח), ולא נבכה?".

והוא אומר להם: "דוקא בגלל זה אני שמח. אתם יודעים למה? כי אם הנבואה על החורבן התקיימה, אני בטוח שגם הנבואה על הגאולה תתקיים. כי בכל עוד שלא התקיימה הנבואה שמדברת על החורבן, אמרתי אולי גם לא תתקיים נבואת הגאולה? כיום שאני רואה שהנבואה על החורבן התקיימה, גם הנבואה הגאולהתתקיים, ולכן אני שמח ומאושר".

אם נשים לב, בכל ארבעת המקרים הללו, אין לרבי עקיבא איזשהו קו מנחה. זה לא שהוא אומר את אותו משפט בכל פעם, אלא בכל פעם הוא אומר משפט אחר. כלומר, לא מה ששימח אותו ברבי אליעזר הגדול הוא מה ששימח אותו בירושלים, ולא מה ששימח אותו בירושלים שימח אותו ברומי. כביכול רבי עקיבא אומר: "יש לי יסוד אחד. ליסוד שלי קוראים "תמיד לשמוח ולצחוק". תשאל: "למה?" אני אחפש לך סיבה. ובכל פעם שתבוא עם שאלה, אני אמצא תשובה אחרת. "כי אין לי יסוד שבגללו אני צוחק, היסוד הוא לצחוק, ורק לאחר מכן נחשוב יחד מדוע".

ולמה רבי עקיבא? מה קרה? מה משמח כל כך?

אומר לך רבי עקיבא: "תקשיב טוב! לא משנה היכן אני גר, זה המקום הכי מדהים והכי טוב בעולם. אתה יודע למה? כי אם ה' שם אותי פה, זהו המקום המדהים ביותר בעולם בשבילי. לא משנה מה גובה המשכורת שלי, היא בסך הטוב ביותר בשבילי, כי אם זה מה שה' הביא לי, זה הדבר הנפלא ביותר בעולם. לא משנה איזה יום היום, זהו היום היפה ביותר, כי אם ה' כיוון אותי ליום הזה, אין טוב יותר ממנו".

ושימו לב! חכמי ישראל שהיו יחד עם רבי עקיבא, לא אמרו: "טוב, בסדר, זו דעתך, אנחנו חולקים עליך". מה הם אמרו לו? "בלשון הזו אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (שם). הם חזרו על זה פעמיים. כלומר: "רבי עקיבא, דיברת בחכמה, ניחמת אותנו".

ומדוע? משום שתמיד ה' יתברך יזמן לך משהו שאפשר לראות אותו בעין טובה ובעין אחרת. מי מחליט איך מתייחסים? רק אתה בעצמך. על פי מה אתה מחליט איך להתייחס לזה? על פי האמונה שלך בקדוש ברוך הוא. כי אם ה' הוביל אותך לכאן, אלו הזמן והמקום והמצב הטובים ביותר בעבורך. ואם אינך מאמין בזה, חבל מאד, משום שרק אתה עלול לסבול מכך.

על דברי רבא במסכת ברכות (ס' ע"ב) שחייב אדם לברך על הרעה "בשמחה" כשם שהוא מברך על הטובה. אומרת הגמרא "וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד". כלומר, שלדעת רבי עקיבא ההודאה על הרעה אמורה להיות בשמחה ובחיוך גדול, ולא בשפה רפה וכמי שקפאו שד בלבד. וזאת משום שכל מה שעובר עליך – וללא יוצא מן הכלל – הוא טוב.

ואחי ורעי העילוי הרב יצחק שליט"א, חידש לי בעניין פשט נפלא בדברי הגמרא הסמוכים (שם ס"א ע"ב) "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?". והתחבטו האחרונים בשאלת התלמידים "עד כאן", ונדחקו בזה הרבה (עי' צל"ח שם, ועוד).

וביאר אחי ידידי שליט"א לאור האמור, שכאשר ראו את רבם שדרכו היתה תמיד לשמוח ולצחוק, שהוא שמח וצוהל גם בשעה קשה זו. שאלוהו "עד כאן?" כלומר, גם בשעת המיתה על ידי יסורין קשים שכאלה עדיין אתה אוחז בשירת חייך? ועל כך ענה להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה… אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו". והיינו שכדרכו בקודש, ברגע שעבר מאורע כלשהו ולו הקשה ביותר, מיד היה הופך את אותו סבל ואותה בעיה למשאת נפש לה ציפה במשך שנים. וגם כאן הבהיר לתלמידיו שבעצם הוא חווה את אותה חוויה לה ציפה וייחל במשך שנים, לזכות לאהבת ה' בשעה בה הוא נוטל את נשמתו, ומשום כך גם בשעה "נאה" זו ממשיך הוא בשמחתו וצהלתו. ודברי פי חכם חן.

רבי עקיבא שמח וצוחק כאשר רבי אליעזר בריא וכאשר הוא חולה, כאשר ירושלים בנויה וכאשר היא חרבה, כאשר רומי צוהלת וכאשר היא שקטה, כאשר הוא חי את חייו בשלוה וכאשר בשרו נסרק במסרקות של ברזל. בכל מקרה הוא ישמח ויצחק, הסיבה רק תשתנה ממאורע למאורע בהתאמה.

כך גם בכל סיפור חיים, מפותל ככל שיהיה, שני אנשים יעברו אותו, האחד יצא ממנו מחושל ומאושר וחברו יהפוך לשבר כלי.

מיום שנכתבה הגמרא בנדרים (ח' ע"ב) לפיה: "אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא ה' מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונים בה". מאותו רגע איןגיהנם ואין גן עדן גם בעולם הזה, כי כל מה שעובר עליך הוא בעצם שמש שמגיעה משמים. תחליט – האם אתה "אוכל" אותה באהבה ובאמונה ונהנה יום יום ושעה שעה, חוגג את היום הזה ואת היום שלפניו ואת היום שאחריו וכל יום במהלך החיים שלך, כי כל יום זה חג אמיתי. או חס ושלום וחס וחלילה רואה כל יום כיום אבל לאומי, אבל פרטי, כי כל מה שעובר עליך הם צרות וייסורים.

הקדוש ברוך הוא יזכה את שותפי שיחתנו לראות את האור האמיתי של השמש אותה הוא מעניק לנו מידי יום ומידי שעה, באהבה, בנחת, בשלווה ובמילוי כל המשאלות. והחשוב ביותר, שנשכיל להנחיל זאת לבנינו מקטנותם בהצלחה מופלגת.

וברוכים תהיו!