פרשת וירא תשע"ט.

"לא רואה בעיניים"

כידוע, יסוד האמונה הפשוטה והנכונה הוא, כאשר לא מבינים בשכל ואין הגיון ולא רואים ולא שומעים ולא כלום. והעיקר להאמין ולדעת שיש אלוקים בשמים, אחד יחיד ומיוחד, היה הווה ויהיה, "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה), "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג), האל הגדול הגיבור והנורא, אין השלמות אלא לו לבדו יתברך, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח).

והחושב והמבין והשואף והרוצה והמתפלל להגיע להשגות באמונה בה' יתברך, הרי זה מקדש שם שמים ומקיים מצוות כל רגע ורגע. ועוד, זוכה לקבל מהשמים מתנה של דבקות בה' יתברך בזכות שחושב תמיד על מציאות ה' יתברך, יחוד ה' יתברך, השגחת ה' יתברך, יראת ה' יתברך, אהבת ה' יתברך, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) (ועיין משנ"ב בביאה"ל סי' א). וזוכה שמתקיים בו הפסוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד; ועיין מכות כד.).

בעל אמונה כזה בודאי זוכה לעולם הבא, אבל החידוש כאן שזוכה לחיות בעולם הזה בשמחה ואהבה והוא עובד ה' תמיד שעה שעה, רגע רגע.

אמונה שלמה – אמונה בלב

מה זה אמונה שלמה? וכי יש חצי אמונה?! אלא מבאר רבינו הסטייפלר זיע"א (ברכת פרץ עה"ת פר' נח), יש אמונה בשכל, דהיינו שמאמין ומבין, אבל עדיין חסר שלמות. ויש מי שמאמין בלב פנימה, דהיינו שמרגיש את ה' בכל רגע, בכל מעשה שעושה, בכל מראה שרואה ובכל מה ששומע, בבחינת: "עַל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יח). והרי זה שלמות שמרגיש את ה' יתברך כל רגע.

בתורה (בראשית ז, ז) נאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ …. אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", ופרש רש"י, נח היה מאמין ואינו מאמין. כלומר, מאמין בשכל ולא מאמין בלב, ולכן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. אבל שלמות האמונה הוא גם כשעדיין לא רואה ולא שומע, ועם כל זה מתנהג כאילו ראה ושמע. ולזה זכה אברהם אבינו ע"ה, שהסכים להיכנס באש שעשה נמרוד מכח שלמות האמונה שבלב שזה האמת, וכל מעשה נמרוד שקר גדול וגם האש לא שורפת מכח עצמה, אלא מכח ה' יתברך בלבד. ואם בשמים לא מסכימים, אז ה' יתברך יוציא אותו מהאש, מאור כשדים.

וכן בפרשת "לך לך" על ארבעת המלכים שנלחמו נגד חמשת המלכים, ואחד מהם היה אמרפל, דהיינו נמרוד הרשע שאמר לאברהם אבינו ע"ה להיכנס לאש. ומבואר במהרש"א (נדה טז: ד"ה מלאך), שֶבְּעֵת לידתו של נמרוד נגזר עליו שיהיה גיבור ציד, כלומר גיבור גדול, שנאמר: "הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י, ט). כלומר, בזמן לידתו נגזר עליו שיהיה גיבור גדול. ועם כל זה, אברהם אבינו ע"ה בעל האמונה הגדול, אמונה בשכל ואמונה בלב, לא חושש ממנו. והאמונה מנצחת, והעפר והקש נהפכו לקשתות ולחרבות וניצח את כולם (עיין תענית כא.). זהו כח של אמונה שלמה. נגד השכל והטבע, הופך עפר וקש לחרבות וקשתות, וכן, נגד השכל ונגד הטבע, הופך את האש השורפת לאש שאינה שורפת.

וגם בפרשת השבוע ניכר האמונה השלמה של אברהם אבינו, וגם רואים שאברהם, אב האמונה, מפרסם את האמונה נגד השכל. כאשר המלאכים באים להתארח אצלו ואומרים לו: "כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (בראשית יח, יד), עונה "אמן", ושמח לשמוע את הברכה ומראה לכולם שמאמין מאד שיתכן מאד שהוא, אברהם אבינו, בגיל 100 יוליד בן, ושרה בת 90 תוליד בן. ומאידך, שרה אמנו, שלא ענתה "אמן", וגם צחקה בקרבה והיה נראה קצת כעין זלזול של אמונה "וכי שרה תלד בן?!", אף שלא התכוונה לזלזל, עם כל זה, כיוון שבעיני הרואים והשומעים לא היה ניכר ממש אמונה בה' יתברך כל יכול, נענשה מהשמים בכך שלא זכתה לראות את חופתו של יצחק אבינו ע"ה (וכמבואר כל זה בזוה"ק בהקדמה לבראשית דף יא.).

אמונה – שלמות שבשלמות של אברהם אבינו

אברהם אבינו ע"ה מלמד אותנו אמונה בדרגה גבוהה מאד מאד מאד שאין כמוה. והוא ניסיון העשירי, לדעת רש"י והרמב"ם (פ"ה מסכת אבות, ע"ש) – ניסיון עקידת יצחק. כלומר, לשחוט את יצחק בנו. והחידוש כאן עצום ורם מאד מאד, כי מאחר וה' יתברך הבטיח לו ואמר לו ופורסם כך בתורה (בראשית כא, יב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". כלומר, תזכה לראות בנים מיצחק אבינו. וחז"ל דורשים (סנהדרין נט:), ביצחק ולא כל יצחק. רמז על עשיו הרשע שאינו נקרא "זרע ישראל".

וכאשר הגיע יצחק לגיל 37 ועדיין לא נשא אשה ואין לו בנים ולא כלום, וה' יתברך מצווהו על עקידתו, מה עונה אברהם אבינו? שותק ולא עונה, ואומר לעצמו "הבנתי", ומיד "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (שם שם, יד). דרגה עצומה כזאת באמונה לאחר הבטחת ה' יתברך על זרעו של יצחק, ומיד עקידת יצחק, ואין שאלות ואין תמיהות, אין עיכובים, אין תרתי דסתרי ואין כלום! אלא מיד מקיים את ציווי ה' יתברך. זה באמת אמונה בעוצמה, אמונה שלמה, אמונה תמימה, אמונה ללא הגיון, אמונה ללא שכל, אמונה ללא כלום, אך ורק אמונה לכבוד ה' יתברך.

זה לא קשה!

באמת זה לא קשה להגיע לדרגה של אברהם אבינו ע"ה באמונה. אברהם אבינו אבא שלנו, ועליו נאמר "מגן אברהם", כלומר ה' יתברך שומר על זרעו של אברהם אבינו, והבן מקבל ירושה מהאבא. והירושה שלנו מהאבא הגדול אברהם אבינו זה האמונה. כלומר, בטבע שלנו ובנשמה שלנו יש נטייה גדולה מאד לאמונה ללא שאלות, ללא טענות, ללא הגיון, ואדרבא להנות מהאמונה יותר מהידיעה.

וחז"ל הקדושים (שבת צז.) מכנים אותנו: "מאמינים בני מאמינים". עם אבא ואמא כמו אברהם אבינו ושרה אימנו אפשר להגיע לאמונה שלמה שבשלמה.

כמובן שצריך להתפלל להגיע להשגות כאלה. בכל עניית "אמן, יהא שמיה רבה" לכוון להתעלות באמונה. בכל ברכה באמירת "מלך העולם", אשר מוסר נפשו לכבוד ה' יתברך, יכוון להתעלות באמונה. וגם יעשה לעצמו תרגילים של אמונה – כל מה שקורה ועובר עליו, צועק לעצמו: "זה מהשמים לטובה". וזה עושה בשמים רעש גדול לשלמות באמונה, לדבקות וקירבת ה' יתברך. וזה בעצם יסוד האמונה של השגחה פרטית, כלומר כל רגע מכוון שזה מהשמים בלבד. ואשרינו שזכינו.

זמן הבחירות – יום הדין הרוחני בעיר

זמן הבחירות בפתח, וכולנו במתח. מצד אחד, יש להיזהר מאד מאד מאיסורי לשון הרע והוצאת שם רע על העסקנים ועל שלוחי דרבנן ועל החכמים אשר ממליצים עליהם וכולנו תלמידיהם. ומצד שני, חובה קדושה מאד על כולנו לומר בפה מלא לכולם – להצביע אך ורק לתנועת ש"ס, ולא להפעיל את השכל ולשמוע מה יותר ומה פחות, מי למעלה ומי למטה. אלא להאמין באמונה שלמה שהעזרה והסיוע של התושבים מכוון במדויק מהשמים, ואין אדם נוגע במוכן לחברו (יומא לח:). וזה מביא כח שלא להיכשל בעבירות של בין אדם לחבירו, מביא כח להיזהר מלשון הרע ומביא כח להתפלל על כולם, ממש כולם, בברכת "שים שלום וכו' עלינו ועל כל ישראל עמך".

וזה רק בעל אמונה כמו אברהם אבינו ע"ה, בעל אמונה בהשגחה פרטית עושה זאת. והעיקר לקדש שם שמים ולתמוך ולהצביע ש"ס אך ורק בגלל פסק הלכה של גדולי ישראל וחכמי התורה שליט"א. איש כזה עושה מהבחירות הקרובות מצוות בלי סוף, מצוות שנמשכות שנים רבות.

צדיק אמיתי

צריך עיון גדול להבין כוונת רבינו נתן הקדוש בליקוטי הלכות (חו"מ הלכות שלוחין אות ד) בשם מורנו הרב רבי נחמן שצריך לחפש מאד מאד את צדיק האמת וחוזר על זה כמה פעמים, והוסיף לחפש בכל כוחו בכל העולם כולו כדי שיתקן אותו וכו'. וכן בליקוטי מוהר"ן ח"ב (תורה עז) מאריך בזה, עיין שם. ולכאורה, מה עומק כוונת הדברים? ועוד, מה ההגדרה של "צדיק אמיתי"? ועוד, מה עושים שתמיד יש מערערים על פלוני ואלמוני ואין לדבר סוף? ועוד, מה עם ביטול תורה בגלל שצריך לחפש בעולם כולו? היתכן?! וזו קושיא חזקה.

ושאלתי כמה חסידים ועדיין צריך עיון בביאור "צדיק אמיתי". ולעניות דעתי, העומק הגדול והחזק של צדיק אמיתי זה מי שלומד בהתמדה עצומה ומנצל כל רגע ורגע לתורה. לא לקבלת קהל ולא לברך אנשים, אלא תורה וחידושי תורה ולימוד הלכה, ועל הכל – לזכות את הרבים בתורה ולהעמיד תלמידים בתורה ויראה. והוא בבחינת "רבים הצריכים לו" (עיין עירובין כט:). והוא כמו רבה בר נחמני שלא פסיק פומיה מגירסה [=לא פסק פיו מללמוד דברי תורה] (ב"מ פו.). ומשמע בגמרא (ב"ב ז:), שהעוסק בתורה בהתמדה יש לו מצוות יותר מהחול שעל שפת הים ונקרא "צדיק", עיין שם.

ומפורש בגמרא (ר"ה טז:), חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. ומשמע, כל השנה תעסוק בתורה ואל תפריע לצדיק, שכן גם הצדיק צריך ללמוד תורה. והצדיק יש לו עבודה קשה להיות שפל וצנוע, ובעל תשובה חזק ממנו (עיין רמב"ם פ"ז מהלכות תשובה). ואם יבואו אליו כל החסידים יום יום, הוא יהיה מסכן ועם הארץ. לכן, כל השנה ללמוד מספריו, ובחגים לקבל פניו. וזה הצדיק האמיתי שעוסק בתורה והוא בבחינת "תיק לספר תורה" (עיין סנהדרין צט:).

ומי זכה להיות צדיק אמיתי כזה? בודאי רבינו הגדול והקדוש זיע"א שהעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות ומזכה הרבים הגדול בעולם. וכל מורי ההוראה לומדים בספריו ומתחכמים מחידושיו. והוא הלמדן והשקדן של הדור. וגם עכשיו ממשיכים בהוראותיו והנהגותיו הקדושות, ואשרינו שזכינו שיש לנו רבינו הקדוש כזה, צדיק אמיתי, שכולנו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. וזה כמובן רבינו עובדיה יוסף זיע"א, גאון עולם, רב רבנן, צדיק אמיתי אשר כמיליון איש מלוים אותו בדרכו לעולם הבא.

ובצעירותי, כשלמדתי את כל הזוהר הקדוש, רשמתי לעצמי בערך 300 מקומות שהזוהר הקדוש מעורר על מעלת התורה. ורבינו הקדוש זיע"א לא רק שלא שׂר לפני המלך, אלא גם עבד לפני המלך (ברכות לד:), שעוסק בצורכי ציבור ומתפלל עליהם תמיד כמו עבד ה' (עיין מהרש"א שם).

צא ולמד כמה מרוויח בן תורה נשמה טהורה, עובד ה', מתלמידי מרן זיע"א, הבוחר ש"ס ומשפיע כן על משפחתו ועל קרוביו וידידיו, ואין לו ספק במעשיו, ומקדש שם שמים בקלפי בשכונתו. והוא שותף בהצלחה הרוחנית הגדולה של העסקנים היקרים שלנו בתנועת ש"ס, ואשריו ואשרי חלקו. ומרן רבינו הגדול והקדוש זיע"א היה ממליץ לקום ביום הבחירות בהשכמה לתפילה בנץ החמה ומשם לקלפי בשמחה לקיים מצות "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, י), מצוה הנמשכת כמה שנים. "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא).