שלום וברכה מורי ורבותי!

מכירים את זה שאחרי כל זוכה בלוטו מסתתר סיפור של אומלל שברגע האחרון, אבל ממש האחרון, זכה והתהפך עליו הגלגל לטובה?

את אלו שמוכרים חברה מצליחה בספרות של מיליון או מיליארד, ומספרים לך שהיה זה לאחר שעשרות פעמים היו בטוחים שכל ההשקעה ירדה לטמיון, ושרק עורם לא יעוקל מעל גופם?

את אלו שמצליחים ברגע האחרון להציל מוסד תורני מטביעה, ומעדכנים שבין מאות לאלפי פעמים המוסד עמד בפני פשיטת רגל והגבלה חמורה בבנק, מה שהיה מותיר אותו גם עם אותה ישועה טרייה בבחינת "הניתוח הצליח אבל החולה פרש", או בגדר "הבעיה נפתרה ונפטרה כאחד"?…

זה כבר נראה שכביכול אין אפשרות להצליח או לקבל ברכת שמים מבלי לעבור סוג של סבל כהקדמה.

וזה מוזר ואפילו לא הגיוני, משום שהרי ברור לכולנו שאת השפע אנו מקבלים מה' יתברך. ואם כך, אם כבר החליט בחכמתו להעניק טוב, אין היגיון בכך שיתלווה רע לאותו טוב. ואם כן, מה בעצם רצונו של ה' יתברך באותם ימי או שנות חרדה בכל הנוגע לעתיד הוורוד אותו החליט הוא כבר להעניק ליציר כפיו?

אז כך, כלי הקיבול של האדם לקבלת השפע יכול להכיל את מלא תכולתו בלבד. כך שאם כלי הקיבול קטן יכול הוא לקבל שפע בממדים קטנים בלבד, ולעומת זאת אם כלי הקיבול גדול יכול הוא לקבל ממדים גדולים של שפע.

ומה קורה לאדם בעל כלי קטן, אשר אהבתו של ה' יתברך אליו גורמת לו לרצות להעניק לו שפע גדול? באותו רגע מגדיל מרחיב ומגביה האלוקים את כלי הקיבול לממדי השפע אותו הוא מתכוון להעניק לו.

וזה עובד כך:

הבחור מתחיל לקבל ניסיון קטן, וצוות פמליה של מעלה עוקב אחר תגובותיו. אם התגובה שלילית, והבחור רוטן, מתלונן על הקשיים אותם הוא עובר ומאשים את אלוקיו בכל העניין, מיד גונזים את השפע שם במרומים וממתינים לאדם הגון יותר הראוי לו.

אולם אם מתעורר האדם ומתחזק בעבודת ה', מתחזק ברוחניות ומקבל עליו דין שמים באהבה, אז תלוי הדבר. אם כלי הקיבול שלו מספק את גודל השפע, הרי שמיד יקבל את השפע שנגזר עליו. אולם אם השפע שנגזר עליו גדול מאד עד כדי שאין ביכולת להיכנס לכלי הקיבול המשופר, הרי שמיד מקבל הוא ניסיון נוסף מה שמרחיב ומגביה את כלי הקיבול ומעניק לו את הזכות לקבל שפע גדול יותר.

כך שככל שהשפע האמור להגיע לאדם גדול יותר, כך הנסיונות מרובים יותר ורמתם הולכת וגובהת מניסיון לניסיון.

אם כך, ככל שאתה בניסיון קשה יותר ומתמשך יותר, אות הוא כי שפע גדול יותר ממתין לך בפנייה הבאה. וככל שתהיה אותה פנייה רחוקה יותר, וככל שיעברו עד אז ניסיונות רבים יותר, הרי שהשפע הממתין לך גדול הוא ממושגיך בהרבה וכבר יגיע לכלי הקיבול המושלם שלך.

כשעם ישראל נזקקו לגאולה במצריים, היתה זו גאולה של הרבה מעבר לדרך הטבע, והכלים שלהם היו קטנים מכדי לשאת אותו. ולכן עבד עמם הקדוש ברוך הוא בשלבים, מהקל אל הכבד.

הניסיון הראשון והקל ביותר היה להאמין שניתן לצאת ממצריים, וזאת לאחר שמונה עד תשע מכות ניסיות כל כך. ניסיון לא קשה במיוחד, אך גם בו לא עמדו לפחות שמונים אחוז מעם ישראל, ואכן לא זכו לשאת בכליהם הקטנים את השפע הגדול ומתו במכת חושך במצריים. וכמאמר הכתוב (שמות יג, יח) "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם",שלא עלו עמהם אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות. ר' נוהראי אומר אחד מחמשת אלפים (מכילתא דרשב"י פי"ג פי"ח).

רק מקסימום חמישית מהעם זכה לצאת מהחומות האימתניות.

ולאחר מכן בשבת הגדול "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב, כא). מבקש ה' יתברך שלא להסתפק באמונה ביכולתו להוציא את העם ממצריים, אלא יותר מכך לקחת את אלוהי המצרים לקשור אותו לכרעי המיטה ולהודיע על שחיטתו וצלייתו לשם קרבן.

כאן כבר לוקח הניסיון את עם ישראל צעד אחד קדימה, כאן כבר הוא מבקש מהם להיכנס לתוך סיכון שנראה מיותר. אמנם רואים ניסים, מריחים ישועות, מאמינים ביציאה הקרבה, אבל למה לסכן חיים מול מצרי עצבני שרואה את אלוהיו כפות ומובל לשחיטה?

ואז מגיע הניסיון הגדול ביותר, והא כבר לא על קרקע יציבה, הוא לא בתוך מקום יישוב, הוא על שפת הים…

בניסיון הזה רואה את עצמו כל אחד מעם ישראל מול ים אימתני, מימינו ומשמאלו מדבר עבות, ומאחריו מצרים שוחרי דם. וממעל הוראתו המפורשת של הבורא למשה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם יד, טו). מה הלחץ? כנסו למים, יהיה בסדר…

במבחן האחרון מתבקש היהודי לזנק אל תוך המים, סוג של התאבדות לכאורה, ולסמוך על האלוקים שלא יאחר ברגע את הישועה. כי הלא לאחר קפיצת ראש לים – אין דרך חזרה.

וגם במבחן הזה עם ישראל מוצא את עצמו עומד בהצלחה, ואז כבר מגיע שלב השלימות "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שם טו, ב) "שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאי ישראל" (מכילתא דרשב"י שם).

וזו הסיבה לחג נפרד בשם "שביעי של פסח", משום שרמת האמונה של עם ישראל ביום הראשון של הפסח, היתה קטנה לאין ערוך מהרמה הגבוהה אליה השכילו להגיע בשביעי של פסח. וכביכול, עם אחר לפנינו ביום זה, עם ברמה גבוהה יותר, וראוי הוא לחג חדש.

זוהי בעצם עבודת הקודש שלנו בחג החדש "שביעי של פסח". להעפיל למרומי האמונה, ולהחליט שבכל פנייה של ה' יתברך אלינו, הן באמצעות גדולי ישראל והן באמצעות מגוון ההלכות והניסיונות העומדים לפתחינו. גם אם נדרשת מאיתנו קפיצה הנראית גבוהה יותר מממדינו, ומשהו מן המשהו שברמת הסיכון נראה בה, הרי שאנחנו עושים זאת בלב שקט ובנפש חפצה. וסומכים על תעודת הביטוח של בורא העולם, ביטוח חיים אמיתי, ולא ביטוח למקרה מוות כמקובל.

כל אדם, בכל שלב משמעותי בחייו, נחשף למבחן נוסף, ועומד בניסיון חדש. הוא יכול לבכות להצטער ואפילו להתלונן ולהוכיח שהוא ממש לא ראוי לשפע החדש הממתין לו. אולם הוא יכול לקבל זאת בזרועות פתוחות, בהתלהבות, ולעדכן את עצמו ואת הסובבים אותו בדבר השפע החדש המשחר לפתחו.

וככל שיתאחר אותו שפע, הוא יראה בעיני רוחו את גודלו הבלתי נתפס, ואת המהירות בה הוא שועט לעברו. ואין האור ניכר אלא מתוך החושך…

בברכת הצלחה במבחני החיים, ושפע גדול "בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (שבת ל"ב ע"ב), אמן.

וברוכים תהיו!