פרשת ניצבים תשע"ח

מה בפרשה?

בפרשת "ניצבים" בסך הכל 40 פסוקים, ואין בפרשה מצוה מיוחדת שבתרי"ג מצוות. אבל יש בפרשה חיזוק מוסר לכל אחד ואחד מאיתנו יום יום ושעה שעה, ויש כאן יסודות גדולים לכל אחד ואחד לכל החיים. חיזוק יומי שניתן לקבל ממנו כח גדול כל רגע ורגע.

 חיים של דבקות בה' יתברך

לדוגמא, "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ" (דברים כט, יא). כלומר, ה' יתברך כורת איתנו ברית לנצח עם שבועה לקבל עלינו אחריות לקיים תורה ומצוות. וכן, הפסוק: "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם שם, יד). כלומר, גם דורות העתידים לבוא בעולם, כולנו התחייבנו לקיים את ברית התורה עם ה' יתברך. וכן, הפסוק: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (שם ל, ב). כלומר, הבטחה של ה' יתברך שישראל עושים תשובה ומיד נגאלין (עיין רמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ה). וכן, הפסוק: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם שם, יט), שעל ידי התורה יש לנו חיים טובים וישוב הדעת והצלחה בעולם הזה. ולהיפך – זה מות וקללה בעולם הזה, חס ושלום.

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו

יש עוד פסוק מיוחד מאד מאד, אשר יש ללמוד ממנו על מעלת התשובה של כל יהודי באשר הוא שם. והפסוק המיוחד הזה בפרשה מלמד אותנו ואומר לנו: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם שם, יד).

והגית בו יומם ולילה

ופשט הפסוק מדבר על מעלת התורה שקיבלנו בהר סיני – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והלומד ועושה ומקיים זוכה ומזכה. וכל יהודי יכול לזכות ללימוד התורה. ומפורש בגמרא (קידושין סו.), תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. ומפורש בגמרא (סנהדרין נט.), אפילו עובד כוכבים עוסק בתורה בשבע מצוות בני נח, הרי זה ככהן גדול, עיין שם. וכל אדם ואדם חייב בתלמוד תורה, שנאמר: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) (רמב"ם הלכות ת"ת פ"א ה"ח), ועד שעת מיתתו ממש (שם פ"ג ה"ח).

התשובה והתיקון המועילים ביותר

ולימוד התורה מכפר על כל העבירות שבעולם ומסלק ממנו יסורים ולא צריך תיקונים ולא פדיון נפש ולא פדיון נשמה ולא תיקון נפטרים, כי לימוד התורה הוא התיקון העולמי הגדול לכל אחד ואחד (עיין משנ"ב בביאה"ל סי' תקעא). וזה בעצם התיקון לנפטרים הגדול ביותר כאשר הבנים עוסקים בתורה ומקיימים את הפסוק: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". ואין לך תשובה מועילה בעולם גדולה מזו (מרן רבינו זיע"א יבי"א ח"י דף קעב).

במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד

ורבינו הרמב"ן בפרשה על הפסוק: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" מלמד אותנו מעלה נוספת גדולה ועצומה שקיימת בתורה, אשר לומדים מפסוק זה, והוא מעלת התשובה ומעלת החוזרים בתשובה ונקראים "בעלי תשובה". כאשר ברגע אחד ממש החליט לעזוב את דרכו הרעה וללכת בדרכי התורה, ואמר רק בפיו לעצמו או הרהר בליבו ממש מכל הלב לתקן מעשיו על פי התורה בלבד, הרי זה בעל תשובה וניצול מכל היסורים והעונשים ומכל מיני גזירות קשות ורעות, ונהפך להיות ירא שמים ועובד ה'. ויכול לזכות להגיע לדרגה של בעלי תשובה יותר מצדיק גמור (עיין ברכות לד:).

ה' רוצה את הלב שלך!

והביאור בזה, שבכל דבר יש פעולה חיצונית ופנימית. אדם מתפלל זה פעולה חיצונית. וכאשר מכוון בתפילה מלה במלה ממש בהכנה ותחנונים זה פנימי מכל הלב. וכן, עשיר הנותן צדקה בעין יפה זה חיצוני. ומי שעושה חסד ועושה מסירות נפש לעזור לחלשים בנפש, זה פנימי. וכן, פדיון שבויים שזו המצוה הגדולה ביותר במצות הצדקה (עיין ב"ב ח:) זה חיצוני. אבל פדיון שבויים מיצר הרע, מחברים לא טובים, זה פדיון בנשמה – פדיון פנימי. וכן, מקוה טהרה זה טבילה חיצונית. נכנס למים ויוצא והוא טהור. ויש טהרה פנימית – מי שמכוון להיות קדוש וטהור ומכוון להיות עבד ה' והוא טובל במקוה בלי מים, ממש ניקוי יבש, טובל בקבלת עול תורה ומצוות, הרי זה נעשה טהור, קודש קודשים. וזה הרבה יותר חזק מפעולה חיצונית במים (עיין רמב"ם סוף הלכות מקוואות). וכידוע, הטבילה במקוה בערב ראש השנה דורש מאיתנו כוונות מסוימות לתקן הכעס ולהרבות טהרה ולתקן כל מה שפגם (בא"ח פר' ניצבים). וכן, יש מחמירים להרהר באמירת וידוי במקוה (כה"ח סי' תרו סקנ"ז). ולכל הדעות ולכל השיטות, העיקר הלב, העיקר כוונה להיטהר, כוונה לעלייה רוחנית, כוונה לחזור בתשובה. וזה בעצם הפסוק: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

"באשר הוא שם"

וזה מרומז בתורה בפרשת "וירא" על הפסוק שקוראים בספר תורה בראש השנה: "כִּי שָׁמַע אֱלֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כא, יז). ומפרש רש"י, כאשר החולה מתפלל על עצמו זה חזק הרבה יותר מאחרים המתפללים עליו, והיא (התפילה) קודמת להתקבל. וקוראים פרשה זו בראש השנה בשביל הפסוק הזה שיהיה סניגוריא על עם ישראל. גם אם חס ושלום נכשלנו ופגמנו, כעת בראש השנה עושים תשובה. וכמו ישמעאל שהתקבלה בכייתו באשר הוא שם, גם אנחנו בראש השנה "באשר הוא שם" מבקשים שנה טובה.

אפילו ישמעאל התפלל על עצמו, מה איתך?

וידוע השאלה המפורסמת הרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:)? אז למה תפילת החולה על עצמו עדיף מאחרים? שאלה יפה וחזקה. והתירוץ חזק הרבה יותר! בספר חזקוני על התורה (חי לפני 780 שנה בערך) מבאר כאשר החולה רדום וישן או מלא בכאבים ואין לו ישוב הדעת, אז אין ברירא וצריך תפילות אחרים עליו. אבל כאשר החולה מיושב בדעתו ויודע להתפלל בפיו ובליבו, זה שווה הרבה יותר מאחרים, עיין שם. כלומר, כשאין ברירא והמצב קשה צריך עזרה מבחוץ על ידי אחרים. וזה פסוק בתהלים (נה, יט): "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי". ופרש רש"י, רבים בעזרתי להתפלל עלי, עיין שם.

אבל מי שבריא וחזק וחכם, אשריו שמבין ויודע להתפלל על עצמו. ואם ישמעאל פרא אדם זכה לכך, על אחת כמה וכמה כל יהודי ויהודי "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

וכשהוא מהרהר בתשובה באמת ומכוון ומתפלל בכובד ראש, זה מיד עולה לשמים. ומפורש בגמרא (תענית ח:), עצם הקבלה שמקבל על עצמו נחשב כאילו עשה, עיין שם. וכן, הפסוק: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (שמות יב, כח). ופירש רש"י, עדיין לא עשו כי לא הגיע ערב פסח, אלא מכיון שקיבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו, עיין שם. וכן, בראש חודש במוסף כשאומר "תחילה וראש לפדיון נפשנו", יכוון שעושה לעצמו פדיון נפש ועולה לו (עיין בספר "יסוד ושורש העבודה" על תפילת מוסף).

וזה היסוד של קבלה שבלב "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". קבלה בלב בראש השנה להתחזק בתפילה, במצוות, בהתמדה בתורה, מחזק ועוזר כל השנה.

ראש השנה בכ"ה כסליו או בי"ד אדר

ויתכן ראש השנה שיחול בחנוכה או בפורים. כיצד? כאשר מכח קבלת התורה וחיזוק במצוות ובעבודת ה' המשיך והתאמץ כך בחנוכה עם השמחה הגדולה, ועושה לעצמו ערב לביבות לקירוב לבבות. וכן, כאשר בפורים עם הסעודה והשתיה "ועד דלא ידע" יודע להיזהר ולהשתכר כמו בן תורה באמת וניכר עליו בכיסו ובכוסו (עיין עירובין סה:). אז אצלו כעת זה לא חנוכה ופורים, זה ראש השנה למהדרין.

תיקון נפטרים ופדיון נפש

כמובן, הפירסומים בעלונים ובמודעות לתיקון נפטרים וכן פדיון נפש לשנה החדשה בודאי יש בהם תועלת וכח ועוצמה וחוזק והצלחה, אבל גדולי ישראל וחכמי התורה בעבר זיע"א ובהווה שליט"א, מלמדים אותנו תמיד ללמוד מהפסוק: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" שהכח שלך שווה פי אלפי אלפים מאחרים. וברגע אחד הרי זה נחשב לקורבן עולה תמימה ועושה בשמים רעש גדול. והמתעלה ומתחזק בתשובה שלימה כפי כוחו ומעשיו הטובים אין לך פדיון נפש גדול מזה, שלא יהיה חס ושלום בבחינת "שב על קיאו" (עיין ירושלמי יומא פ"ח ה"ז).

וידוע מדברי רבינו הרש"ש בדרשה לראש השנה (המובא ב"פלא יועץ" ערך "ראש השנה") שאומר, גם כאשר מקבל על עצמו לשוב מאיזה עוון שבידו, חטא קל או חמור, בזה זוכה להיות צדיק בעל תשובה, ומכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, עיין שם.

בסיכום: הבטחות וסיפורים וחיים קלים אשר שומעים ורואים ושמחים ונהנים זה לא הצד החזק ביהדות. וכאשר בעל תשובה עובד ה' ומקבל על עצמו להתקדם ולהתחזק, זה עושה רעש גדול בשמים, "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ", ונברא מלאך מהשמים על ידי קבלתו הגדולה והחשובה (עיין מהרש"א מכות י:), וזה סוד ההצלחה לדורות עולם.

שנה טובה ומבורכת ברוחניות וגשמיות לכל עם ישראל ולכל חיילי ישראל היקרים שלנו ולכל מחזיקי התורה המצוינים שלנו, אמן ואמן.