מאמר פינחס תשע"ט

שלום וברכה מורי ורבותי!

פעמים רבות ניצב אדם בפני קבלה רוחנית אותה הוא חפץ ליישם, אך הוא חושש שהיא למעלה מכחותיו.

באותה מידה לפני כל אדם נקראת הזדמנות כלכלית או עסקית שאמורה להוסיף לסל המזומנים שלו, אולם מאידך לצמצם את השעות המוקדשות על ידו ללימוד או למשפחה, והוא מסתפק עד כמה נכון "להעמיס" על עצמו את אותה ברכת ה' הניצבת לפניו.

זה נכון לגבינו, וזה נכון עוד יותר לגבי ילדינו. הם דורשים משחקים, צעצועים ואפילו זן נוסף או חדש של ביגוד. כאשר אנו נבוכים בין הרצון לגרום להם להיות מאושרים ולא להתאכזב שוב מתשובה שלילית, לבין הרצון שלא להרגיל אותם לפינוק יתר ולחוסר הצלחה בדחיית סיפוקים.

הבעיה הגדולה היא בהשקעה רוחנית! שם תמיד נראה שהיצר הוא המשכנע לוותר על התוספת בלימוד בכמות או באיכות, או על הנהגה נכונה בשבת או בצניעות, בעוד שלפעמים אותה עלייה ותוספת רוחנית עלולים לגרום לקריסה שתגרום לאבד גם את הקיים.

איך מייצרים המד המדוייק המחלק בין חיי מותרות לנצרך, בין פינוק לנדרש ובין רווחה כלכלית לחיי תאווה מיותרים. ומעל הכל בין תוספת רוחנית מחזקת לבין התלהבות רוחנית המועדת למפלה?

הגמרא הקדושה במסכת בבא קמא (נ' ע"א) מספרת על צדיק בשם נחוניא, שהיה חופר בורות, וכשהיו מתמלאים ממימי הגשמים היה מעניק בטובו את הבורות על מי השתיה שבהם לעוברים ושבים בכדי שירוו את צמאונם.

פעם אחת נפלה בתו של נחוניא לבור גדול מלא במים, ומיד באו לרבי חנינא בן דוסא שהיה מיוחד בתפילה שיעתיר לצאתה מהבור לחיים טובים ולשלום.

ואמנם בדקות הראשונות שעוד היה שייך להאמין שעודנה בחיים בתוך הבור, אמר להם כבוד הרב ששלום לה. אולם לאחר שארך הזמן וכבר הגיעה השעה שעלולה היתה לאבד כבר את נשימתה מתחת לפני המים, אמר להם שיכולים הם לחזור לביתם משום שכבר עלתה מהמים. ואכן, כאשר הגיעו לשפת הבור מצאו אותה עומדת מחוצה לו בריאה ושלימה.

ואז שאלו הסובבים את רבי חנינא: היאך ידעת זאת? האם נביא אתה? ענה להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי, לא יתכן שבאותה מצווה שנחוניא מוסר נפשו עליה תיפגע ביתו.

אולם עם כל זה – ממשיכה הגמרא ואומרת – בנו של אותו נחוניא מת בצמא. ועל כך דורשת הגמרא "וסביביו נשערה מאד", ללמדך שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים אפילו כחוט השערה.

וכאן נשאלת השאלה, מדוע בתו של רבי חנינא לא תיפגע מבור המים בעוד בנו ימות מצמא לאותם מים בדיוק? ויתרה מכך, מדוע דוקא את הצדיק יעניש ה' יתברך בעוד שרשע שיבצע בדיוק את אותו מעשה לא ינזק?

ורבו הדיונים והתשובות על כך מגדולי הדורות, אולם נתמקד בשניים מהם, הלא הם המהר"ל והתורת חיים זיע"א (ב"ק שם).

המהר"ל מסביר כך: צריך לומר שלמרות שהיתה כוונתו של נחוניא לטובה למען השקיית עוברי הדרכים, הרי שגרם בכל זאת צער ונזק לקצת בני אדם שנפלו או שנחבלו בבור ברשות הרבים, וככל הנראה יכול היה למנוע זאת ולא עשה כן. ומשום אותו צער עמדה מידת הדין ונתנה בו את אותותיה.

והתורת חיים מוסיף: הסיבה שבגללה מדקדק ה' עם הצדיק יותר מאשר עם הרשע, היא מכיון שהצדיק מקבל דין שמים באהבה ומתחזק ממנו, בעוד הרשע יקבל את אותו דין בהתרסה ובחוצפה וידרדר יותר, כך שלא תושג המטרה בקיום הדין ברשע אלא ההיפך הגמור.

ללמדך, שדקדוק הדין מורכב משני חלקים: הראשון – דקדוק במעשה ובכוונת האדם עד כמה היה בכחו לעשותו לטוב ועד כמה להיפך. והשני – כחו של האדם לקבל את מרות ה' יתברך.

ובפרשתנו (במדבר כה יב-יד)  "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם, הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן".

ה' יתברך החנון והרחום, מבשר למשה על מותו ואי כניסתו לארץ המובטחת אך ורק בגלל מעשה אחד. מעשה שהיה מלווה בכוונות טובות, אבל לא היה מתאים לרום מעלתו של משה. ובתוך אותה בשורה קשה מבטיח לו ה' את המיתה הנחשקת על ידו "כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" וכדברי רש"י: מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן.

כי הדקדוק הוא עד לפרטי פרטים, הבשורה הרעה של "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" מלווה בבשורה הטובה של "כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ". אין קשר בין העונש לבין השכר שבצידו, כי הדיוק העצום ברמת המעשה ורמת האדם מצדיק את שניהם זה לצד זה.

זוהי הנהגתו של ה' יתברך, וזו ההוראה המפורשת לכולנו, הן במחוייבויות האדם לעצמו והן בחינוך הילדים אותם חנן אותו ה'.

אם הקבלה החדשה מחזקת ומחשלת אותך, הרי שהיא מקובלת ורצויה. אולם אם היא גורמת לך להתרחק, להתריס ולקבל את פניה בדכדוך ובפנים זועפות, הרי שהיא הנהגה הגורמת לירידה במקום לעלייה.

אם היניק המבקש או דורש משהו מעבר למגיע לו, עושה זאת מתוך הרגשה של צורך, ותשובה שלילית תקרר את דעתו ותרחיק אותו מדרכי אביו. אם בקשתו חורגת מגבול המקובל, אולם להבנתו היא נצרכת וחייו כביכול אינם חיים בלעדיה. הרי שחובת האב להיענות למבוקשו, ולהשאיר את חובתו החינוכית להסתפקות במועט להזדמנות אחרת.

אולם אם גם להבנת הילד מדובר בפינוק מיותר ובמותרות, וגם ל'עניות דעתו' ניתן לקבל תשובה שלילית ולא לסגת בעקבותיה אחור, הרי שכאן המקום להסביר לבאר ולחנך בדרך הישר.

וכמו בכל אתגר חינוכי, במקרה של ספק, כאשר איננו יודעים את רמתו והבנתו של הצעיר בעניין. הכלל הוא: "ספק נפשות להקל" (שבת קכ"ט ע"א) ובנוסף "ספק סכנתא לחומרא" (חולין ט' ע"ב). לאמור: בספק סכנה תמיד ננקוט בצד המחמיר, וכאן סכנת עתידו של הילד תמיד תגרום לנו להחמיר ולנטות בכל מקרה של ספק לצד המתפשר והמאשר, משום שבצד השני הנוקשה יותר קיימת הסכנה האמיתית.

בכל מקרה אין בהבחנה זו להחליף דעת תורה בכל מקרה לגופו, אולם הנתונים איתם יש לגשת לדעת תורה אמורים להיות ערוכים ומוגדרים לפי רמת האדם ורמת הקושי והאתגר.

יזכנו ה' יתברך להשכיל ולהצליח לחנך ולהתחנך בדרך הישר והטוב, הן ביעד והן בדרך עצמה, ונזכה לרוות נחת ממעשינו ומיוצאי חלצינו באהבה.

וברוכים תהיו!