פרשת תזריע, תשע"ט

בפרשתנו, פרשת תזריע, רואים עד כמה ה' יתברך מחמיר על עוון איסור לשון הרע. מי שהיה מדבר לשון הרע, היה מקבל מחלת עור קשה מאד, שלא ניתן היה להתרפאות ממנה על ידי רופא עור, אלא היו לוקחים אותו לכהן, ואם נתגלה שאכן זו באמת צרעת והוא טמא, הרי זה סימן שפגם את פיו בלשון הרע על אחרים, ועונשו חמור מאד.

וישנם כמה סוגים של צרעת: צרעת הבית – בקירות הבית, צרעת הבגד – בבגדים וצרעת הגוף – בעור שבגוף, והמקבל את הצרעת, מחוץ למחנה מושבו. ומוסיף רבינו האור החיים הקדוש על חולי הצרעת, שהיה נעשה בעורו זיהום ועיפוש, ומחמת כן היה נכנס לעצבות ומרה שחורה, ולכן היה זקוק לחברים ומשפחה שישמחו אותו ואת נפשו העלובה. והפסוק מלמד אותנו שאדרבא על ידי ש"בדד ישב", יעשה תשובה, יטהר את לשונו ויתרפא מיד, כי רק בגלל העוון לשון הרע, קיבל את היסורים הללו.

חומרת איסור לשון הרע

וכידוע מרבינו החפץ חיים זיע"א (בהקדמה לספר שמירת הלשון), שאפשר להגיע על ידי לשון הרע לשבע-עשרה לאוין, ארבע-עשרה עשין ושלושה ארורין, נורא ואיום! ע"ש. ואין לך דבר שמרחיק את האדם מן קונו כמו לשון הרע (אוה"ח הקדוש שם). וכל מי שמוציא מפיו לשון הרע, נעשה טמא בכל איבריו, וראוי הוא להיות מצורע (זוה"ק מצורע דף נג.). והזכויות שלו עוברים ממנו, ועבירות שלא עשה מתווספים עליו (חובת הלבבות שער הכניעה פרק ז). ובגמרא (ערכין טז:) מלמדים אותנו חז"ל הקדושים שכל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו, מגדיל עוונות עד השמים, ראוי לסוקלו באבן, ואומר הקב"ה 'אין אני והוא יכולין לדור בעולם'. ורב אחא מוסיף, שמי שסיפר לשון הרע, אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד המלך ע"ה ברוח הקודש, ולשון הרע הורג שלשה, ע"ש. והדברים חמורים, מצערים, מפחידים ומזעזעים את כולנו עד עמקי הנשמה. ורבינו החפץ חיים כותב בהקדמה, שאפילו בעלי תורה צריכים חיזוק בדבר זה, ע"ש. ורבינו המהרש"א (יבמות סב:) כתב שמיתת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, על שנכשלו באיסור לשון הרע, ע"ש. נורא ואיום!

ומצינו בגמרא (סנהדרין מג:) שכאשר עכן מעל בחרם, ה' יתברך ציוה את יהושע להטיל גורלות, ולא גילה לו מי מעל בחרם. ורואים ולומדים מה' יתברך– האל הגדול הגבור והנורא – דוגמא אישית, להטיל גורלות ולא לגלות או לפרסם. גם בגמרא (סנהדרין צה.) כתוב על דוד המלך ע"ה, שלמרות שהיה עבד ה' ורגל רביעית במרכבה, אף על פי כן נענש שנכרת זרעו, ולא נשאר ממנו אלא יואש בלבד (עיין סנהדרין צה:), וזאת בגלל שגרם בעקיפין, למיתת שאול המלך ובניו, נוב עיר הכהנים ודואג האדומי, ע"ש.

הזהירות ממחלוקת

וזו בעצם ההנהגה הנכונה של גדולי ישראל וחכמי ישראל שליט"א, להיזהר תמיד שלא לגרום מחלוקת ולשון הרע, קנאה שנאה ותחרות, ואף לא על ידי גרמא שבגרמא, חס ושלום.

וכבר ראינו כמה פעמים שהשמיצו את עסקני הציבור הי"ו, ולבסוף השתיקו את הכל, בבחינת עורבא פרח (עיין ביצה כא.). ובעוונות הרבים רואים כן גם כעת בתקופת הבחירות לממשלה, כאשר משמיצים או מפרסמים דברי גנאי על פלוני ועל אלמוני, ואחר כך מתנצלים בצנעא, והפרסום ודברי הגנאי נשארים לעולם.

וזה בבחינת מה שאמר ה' יתברך לשמואל הנביא ע"ה (שמואל א טז, ז) "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב", כלומר, דברים חיצוניים שרואים בעיניים, זה לא אמת! וזה בבחינת אל תהרהר אחריו ביום (ברכות יט.), כלומר, תלמיד חכם, גבאי, עסקן ציבורי, או אפילו חבר כנסת במפלגה מסויימת, אשר הודח או עזב ופרש, אסור להרהר אחריו – לא בעד, לא נגד ולא כלום – משום שיצר הרע עובד עלינו בעיניים! אלא הכל מסור בידי בתי הדין או גדולי וחכמי התורה שליט"א, וכולנו תלמידים ושותקים.

ויתכן שגם המצורע המדובר בפרשתינו היה פעיל וסקרן, ולכן נכשל ודיבר לשון הרע, ונעשה מצורע רחמנא ליצלן. ועוון זה חמור עד כדי כך שאסור לו אפילו להניח תפילין (אור"ח ס"ס לח). וידוע מרבינו החפץ חיים זיע"א, שהדן לכף חובה אפילו במחשבה, עבר עבירה, וכל שכן לאדם שמדבר לשון הרע, שעבירה גדולה היא בידו.

המקבל לשון הרע – כאילו כופר

ויתכן להוסיף ולבאר בסייעתא דשמיא על חומרת לשון הרע, וכפי שיתבאר. ידוע שעוון לשון הרע שקול כנגד שלוש עבירות חמורות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות (עיין ערכין טז:). והרמב"ם (פ"ז מהלכות דעות) פסק על בעל לשון הרע שאין לו חלק לעולם הבא, ונמצא שחמור הוא יותר מאיסור נבילות וטריפות, מאיסור אכילה ביום הכיפורים ומאיסורי עריות, רחמנא ליצלן.

ועוד, שלשון הרע גורם למחלוקת, שנאה וחילול השם, רחמנא ליצלן. אולם מלבד כל זה, נראה שיש כאן עוד ענין נוסף וגדול מאד! כידוע, אמונה בה' יתברך ובעיקר בהשגחה פרטית, הרי הוא היסוד של הכל, בבחינת בא חבקוק והעמידן על אחת, "וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד.). וכאשר אדם מאמין לאנשים על ידי שמקבל לשון הרע, או שמאמין למה שעיניו רואות, ומספר אחר כך לאחרים, הרי זה נגד האמונה ממש, ופוגע מאד בכבוד שמים. משום שהדבר האחד, היחיד והמיוחד, הוא האמונה בה' יתברך בלבד, וכאשר אדם רואה ושומע, מאמין ומקבל ומספר לאחרים, רואים עליו שהאמונה בה' יתברך, היא אינה עטרה לראשו, שהרי במקום להאמין בה' יתברך, הוא מאמין לכל מיני סיפורים, דיבורים, מעשים מסויימים, דעת קהל ולעיניים והאוזניים שלו, ודבר זה עוקר מהיהודי את כל השלמות של האמונה.

וכמאמר חז"ל (פסחים קיג:) טוביה חטא וזיגוד מינגד, כלומר, טוביה חטא בעריות, זיגוד ראה את אשר עשה טוביה והלך וסיפר לבית הדין, ובית הדין הלקה את זיגוד, מכיון שעד אחד אינו נאמן, משום שראייתו אינה טובה, ואינה אמיתית. ואפילו אם ראה אותו העד בעיניו ממש איסורי עריות, אם הוא עד אחד אסור לו לספר את אשר ראו עיניו (רבינו החפץ חיים כלל ד הלכה ד בהגה). ואפילו להעיד עדות על כשרות של פלוני ואלמוני, אינו נאמן, ובפרט אם הוא בעצמו בעל כשרות מסויימת ובעדותו הוא פוסל אחרים, אין להאמין לו, כי כל אומן שונא בן אמנותו (רבינו הח"ח שם בהלכה יא בהגה). ואפילו דבר שכבר נאמר בפני שלשה, פסק רבינו החפץ חיים שאסור לספר. ואף לדעת הרמב"ם שפסק שמותר, עם כל זה פסק רבינו הראשון לציון שליט"א, שאין לסמוך על כל מיני עיתונים, תקשורת וכיוצא בזה, משום שאינם מדייקים כלל ועיקר (עיין שו"ת ראשון לציון ח"א סימן יט).

לא להאמין לכל דבר

ומסופר בגמרא (כתובות פה.) על רבא שלא רצה להאמין לעדות שהעיד רב פפא, משום שהוא עד אחד, ע"ש. וכנראה שאין כאן דין עדות בעד אחד, אלא רק הסתכלות, וממילא אין להאמין לעיניים, אין להאמין לאנשים, אין להאמין לסיפורים ואין להאמין לכל מיני דיבורים של רגש ושכל, בדיחות וצחוקים, רחמנא ליצלן, אלא אך ורק לתורת ה' יתברך בלבד, ולמקורות של חז"ל הקדושים מקבלת התורה בהר סיני.

והדבר כל כך חמור שגם לשון הרע על אמת אסור לספר, והשומע אין לו לקבל את הדברים, אלא להכחישם בלב ובשכל. וזהו קידוש השם גדול, שהאמונה שבלב ובשכל, היא רק לתורה, להלכה ולה' יתברך בלבד. והשומע והרואה לשון הרע ומאמין ומספר, הרי זה נגד האמונה, וחילול השם גדול, ולכן גם העונש הוא גדול מאד. וכעת אנחנו לקראת יום הבחירות כמה ברכה והצלחה יהיה לתושבי ארץ ישראל וחיילי ישראל, בזכות שמירת הלשון.

למה נקראת הפרשה, תזריע?

ובזה מובן מדוע פרשת תזריע שיש בה רק שמונה פסוקים בדין יולדת, וכל הפרשה על דיני מצורע, ובכל זאת אין היא נקראת על שם המצורע? ועוד, מדוע בפרשת מצורע זה כן נקרא על שם המצורע? ולכל הנזכר לעיל יתכן לבאר, שפרשת תזריע אינה נקראת על שם המצורע, מפני שעוסקת במעשיו הרעים, ולא מגיע למצורע מושחת שכזה פרשה על שמו, אלא מגיע לו מכות על מעשיו!

ואילו בפרשת מצורע שכבר חזר המצורע בתשובה ומביא קרבנות ונרפא ממנו נגע הצרעת ללא טיפול רפואי, וללא משחות וגלולות, אלא אך ורק על ידי תשובה, לכן שם הפרשה נקראת על שמו. ופעם אמרתי לאחד מהשדרנים בערוצי הקודש, שיש לו פה גדול ויכול לעשות על ידו מהפכה בעם ישראל. ואם יעשה כן, ויקבל על עצמו ללמוד את כל ספר רבינו החפץ חיים שמירת הלשון, ויעשה סיום וכנס גדול עם גדולי וחכמי ישראל שליט"א, רבינו החפץ חיים זיע"א יברך אותו משמים. וזכורני ימים מקדם, שלפני ארבעים שנה למדנו כל יום שתי הלכות לשון הרע בעיון בירושלים עיה"ק, ולקראת הסיום בא רבינו החפץ חיים זיע"א בחלום למגיד השיעור היקר ובירך אותו, והיה נראה החפץ חיים זיע"א בחלום שמח מאד. ואשרי מי שראה פניו בחלום! אשרהו!

איך לא מקבלים לשון הרע?

לפעמים אדם שומע לשון הרע בלי כוונה ומיד צועק 'לא קיבלתי', ודבר זה הוא מצוין, אבל צריך לכוון באמת שאינו מקבל ואינו מאמין למספר, ומחליט בליבו שהמספר הזה הוא שקרן גדול, וזה נקרא 'לא קיבלתי'. ולפעמים בדרשה בבית-הכנסת או בתוך דברי-תורה בעלונים על הפרשה, וכיוצא בזה, יש חשש של משמעות כעין לשון הרע, ויש לומר מיד לעצמו שאינו מקבל, ולא זו בלבד, אלא הוא אף אינו מדבר על זה, ובזה מקדש שם שמים במחשבה, דיבור, ומעשה, ואשריו.

בעוונותינו הרבים אנשים מחפשים היום כל מיני סגולות וישועות שאין להם מקור בתורה, ואסור להאמין להם כלל. וכן לא להאמין לכל מיני גזירות, הבטחות ותיקונים למיניהם, שחכמי ישראל אינם מתלהבים מהם כלל. וראינו שגדולי ישראל האמתיים לא מבטיחים ולא גוזרים, אלא דורשים ותובעים להתחזק. ואילו הסגולות של התורה שהם קודש קדשים – הם העיקר, הם האמת, הם עושים כבוד שמים והם המראים על אמונה בתורה ובה' יתברך. לדוגמא, להתנהג בצניעות וקדושה כמה שיותר, אהבת ישראל כמה שיותר, מאה ברכות כל יום בכוונת הלב, זהירות בכיבוד הורים כמו בכבוד שמים וזהירות בשלום בית תמיד לתפארת – בשמחה ובחיוכים גדולים. והספר הקדוש 'שמירת הלשון' של רבינו החפץ חיים זיע"א, יכול לעזור לכולנו להגיע להשגות כאלה בשמחה ובאהבה, והלואי שנזכה לכך.