מתכון להצלחה בעולמה תורה

  • -
  • 29/05/2019

בכל קבוצה תורנית ובכל רמה, יש את אותם הרואים ברכה בעמלם, עולים מעלה אחר מעלה ושמחים בחלקם, ואת אותם שאינם זוכים לכך.

זה נכון בחברה, בקהילה, בשיעור תורה, ואף בהיכלי הישיבות ובכוללים.

מה מבדיל בבין אותם הזוכים להצלחה, לבין אותם "המצליחים" לסבול ולחוות חוסר הצלחה וחוסר טעם בלימוד, כאשר בתווך נמצאים אותם אשר זוכים במקביל גם לימי אהבה וגם לימי שנאה?

במבט ראשון, נראה היה שאולי הרמה התורנית, רמת יראת השמים או תנאים סביבתיים, הם אלו שגורמים להצלחה ולכישלון. אולם, בפועל מסתבר, שאותו מיעוט חסר ההצלחה נמצא בכל רמה רוחנית וגשמית, תורנית ובעלת יראת שמים לכאורה.

בפרשתנו (במדבר א, א) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי", מביא המדרש (רבה במדבר או' ז') "למה במדבר סיני? אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני".

מאמר מעין זה מובא במסכת עירובין (נ"ד ע"א), שם מספרת הגמרא על רבא בנו של רב יוסף בר חמא, שרבו – רב יוסף, ביקש ממנו: "אל תשב במקומך עד שתסביר לי את לשון הפסוק וממדבר מתנה". אמר לו התלמיד: "כל המשים עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה".

במבט ראשון נראות שתי הדרשות דומות, אולם הן שונות לחלוטין. ואכן מהמדבר ניתן לקבל שתי תובנות, ואין כל קשר בין האחת לחברתה.

הראשונה הנלמד בפרשתנו, שיעשה האדם עצמו "הפקר" כמדבר. בדיוק כמו שבמדבר אין טאבו לאדם, ואין מי שיטע אהל או יגדור חלקה ויקבל דרישה לפינוי או צו הריסה. כך אמור הלומד לקבל על עצמו את "דעת התורה", כביכול אין בעלות על מחשבתו מבלעדיה. ועל כך מובטח שיזכה העושה כן "לקנות את חכמת התורה".

לעומת זאת, הלימוד השני במסכת עירובין מלמד שגם אם דורכים עליך וגם אם קצת כואב… אתה אמור שלא להגיב בזעם או לנקום כמדבר זה שהכל דשין עליו ואינו פוצה פה או מצפצף. ועל כך מובטח "תורה ניתנת לו במתנה".

שתי דרישות, ותמורתן שתי הבטחות שונות. הראשונה לרכוש את חכמת התורה, והשניה שלא תאבד ממנו לאחר זמן.

ואם תאמר, היאך נדרש מבשר ודם  שלא לכעוס לרטון או להגיב בשעה שאחרים "דורכים" עליו ועוד ללמוד זאת מהמדבר. והלא המדבר גדול ואימתני כל כך עד שאינו חש באותן פסיעות, מה שאין כן בשר ודם החש בכל .

ויש לומר, שזו בדיוק דרישתו של הקב"ה מהאדם, להיות מספיק גדול וחזק בעיני עצמו מכדי להגיב על דברים פעוטים שכאלו. כי ככל שיהיה האדם בעל הערכה עצמית גבוהה יותר, ממילא יהיה בעל ענווה יותר בפני האחרים, ואז יזכה ותהיה התורה ניתנת לו במתנה.

אם כן, החלק של הלקח מבמדבר בפרשתנו אינו שייך למידות או להתגברות והבלגה, אלא לעצם דרך הלימוד ועבודת ה' הכרוכה בו. לבטל מחשבת בעלות כלשהי, ולהפוך את המח להפקר ממש מול כל תובנה ולקח של התורה הקדושה ומלמדיה.

וכלפי מה הדברים אמורים? היאך ניתן להיות הפקר כמדבר ועם כל זה לקבל את הדרך והמטרה?

על כך מסביר הספרי (דברים פסקה קנ"ד אות י"א), "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם". כלומר, גם אם יורו לך חכמי ישראל הוראה אשר תיראה בעיניך הפוכה מהאמת לגמרי, הרי שעליך לקיימה, ושם תמצא את ההצלחה.

ככל שאנו מנסים לאפיין את אותו זן נדיר שלא הצליח למצוא את מקומו באהבה בהיכלי התורה, אנו מוצאים את שתי הכשלונות הללו, כאשר בדרך כלל הם מצוותים זה לזה.

הם מעולם לא ניסו לתת הזדמנות לגדולי ישראל בכלל ולמורם ורבם הנוכחי בפרט לנתב להם את הדרך. תמיד היו הם החכמים והמבינים אשר "הסבירו" לעצמם או לכבוד הרב את המצב, נתנו לו להבין טוב יותר מה דרוש להתפתחותם ולשיעור קומתם התורנית, וחידשו חילוק בין הוראתם של גדולי ישראל לכלל לבין מה שהיו מורים לו היו הם עצמם עומדים לפניהם ומציגים את עמדתם.

הזן שמכוון את הרב ודורש ממנו את התשובה לה הוא מצפה, גם אם נראה במבט חיצוני שההצלחה מאירה לו פנים, תמיד יישאר הוא ריקן, חלול וחסר סיפוק. משום שדרכו אינה דרך התורה בתפארתה, והפרטים הקטנים אותם מנסה הוא "לדוג" מרבותיו ולבצע או להימנע מקיומם, הם בדיוק הפרטים המבדילים "בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח).

זה נכון בכל מסגרת תורנית, וזה הכרחי הרבה יותר בין תלמיד לרבו ובין בעל תשובה למורה דרכו.

מעבר לכך זהו הזן שלא השכיל להיות סבלן ולקבל גם "דישה" מאחרים ללא תגובה, וכל מעשה או מילה פוגעת קבלו מיד את התגובה ההוגנת לה. מה שגרם להצלחה הראשונה לו גם היתה ברכישת חכמת התורה, לטבוע ביגון חוסר קניינה לאורך זמן.

לפנינו מתכון לרכישת התורה בתחילת הדרך ולקבלתה במתנה לבלתי תשתכח. כאשר סוף ימי הספירה וחג השבועות הקרב ובא, הוא הזמן המתאים ביותר לקבל על עצמנו את מתכון ההצלחה, את ההתבטלות האמתית לרצונו של הקדוש ברוך הוא, ואת כח הספיגה למשברי החיים. כך נזכה לקניינה של תורה בשלמות, ולקבלתה שוב מאהבה.