שלום וברכה, מורי ורבותי!

יש פסוק ידוע ומפורסם בתנ"ך: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ג).

כשה' יתברך כועס על עם ישראל, הוא לא מתלונן "מדוע אינם קדושים?", " מדוע אינם צדיקים?", הוא לא מתלונן אפילו "מדוע אינם שומרים שבת?". הוא אומר: "על הכל אני מוכן לסלוח ולוותר להם, אבל על דבר אחד אני לא מוכן לסלוח. אם שור יודע מי זה הבעלים שלו והוא מכבד אותו, וחמור יודע מי זה הבעלים שלו והוא שומר על המילה שלו, איך אתם, עם ישראל, בתקופות הקשות שלכם לא שומעים לי?". כלומר, שההבנה בהכרת הטוב קיימת אפילו אצל בהמה ולא רק אצל אדם.

אנחנו מנסים להבין את מבנה הנפש של הילד "המתמודד". מתמודד עם חייו, מתמודד עם הוריו ומוריו, מתמודד עם כחם, עצביהם הרופפים, וכבר אפילו עם האימון שלהם בעצמם…

לכאורה, הילדים הללו, הם כאלה שאפילו התכונה הבסיסית של החמור והשור חסרה להם. החוצפה שלהם למבוגרים, החוצפה שלהם להורים, הדרך שבה הם בוחרים שהיא דרך שהורגת את ההורים שלהם בחייהם, והם אומרים להם שזו דרך שהורגת אותם. כל אלה מסבירים לנו שיש פה ילד, שבמחילה, המינימום של "חמור" אין לו.

המילה "החריפה" ביותר שכתובה על תינוק שנולד היא: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב). כלומר, כל אדם נולד חמור קטן. אבל חמור, "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו", ממילא לפחות כחמור כך גם התינוק, לפני שהוא למד איך צריכים להתנהג, הוא מבין שיש כבוד למי שנותן לו אוכל כל בוקר, יש כבוד למי שהביא אותו לעולם.

איך לילדים הללו אין את זה?

אז דברנו על כך שאבא שמנסה "לנחם" את עצמו בכך שהבן שלו מתנכר לדרך שלו ולא מכבד אותו ולא מתייחס אליו בגלל שיש לו יצרים שהם חזקים יותר מהכבוד שהילד רוחש לאבא, זהו אבא שמשקר על עצמו. הוא מנסה להתנחם בזה ש"הבן שלו עדיין אוהב אותו ואכפת לו ממנו, אבל מה לעשות… היצרים שלו כובלים אותו והם גדולים יותר מדי". זה לא נכון! הילד הזה "לא אוהב את אבא שלו" בלשון המעטה, ובגלל כל זה את 'הפרנציפים', הוא לא עושה רק מאחורי קירות שאבא שלו לא רואה, אלא מול העיניים שלו, הוא אפילו לא מנסה להסתיר את הצעדים הללו.

את הילדים אנחנו לעולם לא מאשימים, "הלקוח תמיד צודק". האשמה תהיה תמיד על המבוגר מבין השניים, ההורה המורה או האחראי האחר, כך שהאחריות עלינו להבין מה מייצר את מבנה הנפש הזה.

בא אלי אדם חביב ויקר ושאל: "מה אני עושה אם אני אומר דברי תורה בשולחן שבת והילדים במקום להקשיב הולכים לשחק? אני מתעצבן"…

אמרתי לו: "אתה יודע על מי אתה אמור להתעצבן?". הוא שואל: "על מי?". אמרתי לו: "על האבא המשעמם שלהם. למה אתה לא מצליח להגיד דברים שיגרמו להם להישאר בשולחן שבת?". הוא אומר לי: "שמעתי ממך פעם לעבור מדברי תורה על השולחן לסיפורים, עברתי לסיפורים וזה לא עוזר".

אמרתי לו: "או שהסיפורים לא מספיק מושקעים. לקחת את הסיפור הראשון שראית בעלון שגם הבן שלך קרא אותו ומחזרת אותו, או שאתה מספר את זה בצורה מאד משעממת. בוא תהיה במאי, תהיה תסריטאי, תעשה בלגן. תדבר עם הילדים שלך לא סתם: 'משל לעני שהלך לעשיר אחד ואמר לו…' תגיד להם: 'היה בן אדם עם מיליונים, היו לא וילות (והבן שלך מבין מה זה וילות), היו לו רכבים. הרכב הכי גדול שראיתם פעם בתמונה, פי שלוש מזה! וכל החניה היתה מלאה בכאלה. והיה אדם אחר עני, דלפון, מה זה מסכן. היה אוכל צ'יפס פעם בשבוע, וזו היתה ארוחת הצהריים הכי עשירה שלו. אתם מבינים מה אני מדבר אתכם?!'. 'נו, ומה קרה?'. 'יום אחד הם נפגשים…'. נו, איזה ילד עכשיו יעזוב אותך וילך לחבוט ברצפה על קלפים? הם ירצו לשמוע אותך עד הסוף. אלא מאי? אתה רוצה להישאר האבא שקל לו בחיים, והילד שלך ישאר הילד שיתיישר לבד".

שוחחנו על אהבה, הגדרנו אות כמחויבת להיות "אבה ללא תנאים", והקדשנו לזה יחד שלוש שיחות. היום נדבר על שלב נוסף בתוך ומחוץ לאותה אהבה. הילד לא מקבל את האהבה שלנו, במה אנחנו יכולים לעזור לקטנצ'יק הזה?

הדבר הראשון והבסיסי שאיתו אפשר לפתוח בכלל דוח שיח עם בן אדם נקרא "אמון". לילד שאין אמון – לא באבא שלו ולא באמא שלו – ברור שאין לו אמון באף נברא בעולם, ולא נצפה שיאמין מטבעו בבורא.

חלק מזה שרוכשים את האמון של הילד, וזה רק חלק, הוא לרכוש את זה על ידי הענקת חום ואהבה. זה נפלא ומצוין, אבל אם אתה שקרן, גם האהבה שלך שקרנית. כלומר, המבחן האמיתי הוא – איך אנחנו מוכיחים לך שאנחנו קודם כל אמיתיים.

ואספר לכם סיפור. היתה לי תקופה שמילאתי תפקיד בישיבה של "נוער נושר". יום אחד נעלמים לנו שני בחורים, וראש הישיבה והמשגיח אומרים לי: "זה איום ונורא מה שקורה כאן, יוצאים לפעילות מבצעית". אמרתי להם: "תנו לי לעשות סיבוב ואחפש אותם". אני עושה סיבוב ופתאום אני רואה בחור אחד מסתכל מהגג למטה, ומסמן למישהו שאני לא רואה מיהו בתנועות ידיים. אני מיד נכנס לבניין ומתחיל לעלות את כל המדרגות. אני מגיע עד לגג, לא מוצא אותו, אבל מצאתי עקיבות של שטויות שהוא עשה שם. בקיצור, אני יורד, חוזר לישיבה והוא כבר בישיבה ביחד עם החברים שלו ועם הבחור השני שנעלם יחד איתו.

-"איפה הייתם?". -"סתם, הלכנו, חזרנו. הלכנו למכולת". אמרתי להם: "חיפשתי אתכם שם". אמרו לי: "ברחוב השני, בקיוסק". לאחר דקה של שקט אני אומר לו: "אבל תגיד לי, איך הצלחת לרדת מהגג אם אני עליתי במדרגות ולא ירדת מולי ולא ראיתי אותך?". הוא אומר לי: "יש מעלית בצד השני"… ואז הוא תפס את עצמו, שבעצם הודה שהיה שם בלי שימת לב.

אמרתי לו: "יפה" ולחצתי לו את היד והוספתי: "אתה מוכן להתחייב לי שזה לא יקרה יותר?". הוא אמר לי: "מה להתחייב? מה זה יעזור? כבר יעיפו אותי עכשיו". אמרתי לו: "אני מתחייב לך שאני לא מעביר את זה לאף אחד, ואתה מתחייב לי, מילה שלך זו מילה שזה יותר לא קורה".

דרך אגב, באותה שיחה אמרתי לו: "בהתנהגות שלך אתה סתם גורם לעצמך להקים בית שבמקרה הכי טוב מתגרשים בו, ובמקרה הכי גרוע נשארים חיים וסובלים עד גיל שמונים". אז הוא אמר לי: "זה בדיוק הבית של ההורים שלי. הם לא התגרשו אף פעם, אבל כל החיים סובלים". אמרתי לו: "חבל, בוא נתחיל מחדש", ואז השתכנע, לפחות באותו פרק זמן.

אני חוזר איתו עם חבריו יחד לבית המדרש, וראש הישיבה קורא אלי לחדר שלו ואומר לי: "מה היה שם?". אמרתי לו: "התחייבתי להם שאני לא אומר לרב, ולכן אני לא אומר". אמר לי: "מה זאת אומרת? אני ראש הישיבה כאן ואני חייב לדעת". אמרתי לו: "אני לא יכול לומר כל עוד שלא סיכמתי איתם אחרת". ראש הישיבה אמר לי: "לא, אתה חייב, זה החינוך שלהם". "לא". "טוב, לפחות תגיד לי מי הם היו המעורבים שם?". חמש דקות הוא מנסה להוציא ממני מידע ושומע ממני רק: "לא, לא, לא".

אני יוצא מהמשרד ורואה קבוצה של חמישה עשר ילדים עומדים עם האוזן ליד הדלת, לוחצים לי יד אחד אחד, ואומרים לי: "אתה גבר! באמת מהיום אנחנו סומכים עליך". ובאמת מאותו יום היחסים בינינו השתנו. כי מאותו יום הם אמרו: "יש כאן מישהו שהעמדנו אותו במבחן הכי קשה. הוא עומד מול 'הבוס' כביכול, והוא לא יודע שאנחנו כאן בכלל". ובאמת לא הייתי אמור לדעת שהם שם, הם זינקו אחרי ובאו לשמוע מה קורה. המבחן של האמון הוא המבחן הראשון, הכי קשה והכי משתלם.

מזה נובע גם הצעד הבא: "סמכות". חייבת להיות מילה, והיא חייבת להתקיים גם מצד היניק. וגם בזה אני אספר לכם סיפור.

היה נער שהחל לחזור לתלם, והסיכום שלי איתו לתקופת המעבר היה: "אנחנו בקשר בתמורה לכך שהוא מקבל מה שאתה רוצה, אבל מילה זה מילה". סיכמנו את זה ועמדנו בזה בצורה יפה. בכל פעם שאני נכשלתי ביחסים בינינו הייתי משלם את זה, ובכל פעם שהוא נכשל הוא היה משלם.

יום אחד אנחנו עומדים ליד הבית שלי בשעה 23:00 בלילה. ואז הוא אומר לי: "נגמר לי הכסף לסיגריות". הוא היה אז בן שבע עשרה, הוא לא היה אמור לעשן, אבל כחלק מהסיכום הזמני בינינו "מילה זו מילה", הייתי מממן לו בכל יום שתי קופסאות "מרלבורו אדום". בתקופה ההיא זה עלה רק 25 ש"ח, דהיינו כ50 ש"ח ליום, אבל נכנסנו לתהליך, אז אנחנו עושים את זה מושלם.

הוא אומר לי: "נגמרו הסיגריות". אז אני אומר לו: "בכדי שלא תמות, אני אכנס לבית להוציא כסף ואביא לך לקנות". הוא אומר לי: "אל תדאג, אני לא אמות בלי סיגריה, אני אבקש מהעוזר שלך סיגריה מקסימום". כלומר, "אני גבר, אני לא צריך את העזרה שלך. גם בלעדיך אני מסתדר". אמרתי לו: "לא, אם אני אגיד לו שלא יתן לך סיגריה, הוא לא יתן". והבחור אומר לי: "מה קרה לך… אני בוכה לו שניה אחת הוא נהיה שלולית של מים, מה שאני רוצה הוא עושה".

אמרתי לו: "רוצה לנסות?". אמר לי: "כן". אמרתי לו: "אבל תזכור, מילה זו מילה". אמר לי: "סגרנו". אמרתי לו: "עכשיו 23:00 בלילה. עד שתיים עשרה בלילה אתם פה ואני בבית. אם אתה מצליח להוציא ממנו סיגריה אחת, ממחר ההסכם בינינו ממשיך – שתי קופסאות 'מלברו אדום' כל יום. אבל אם לא הצלחת להוציא ממנו סיגריה, ממחר אתה מפסיק לעשן. לא מעשן פחות, לא יורד ל'לייט'. מפסיק לעשן". הוא אמר לי: "מה הבעיה? בטח שאני מוכן".

אמרתי להוא: "יוסי, תקשיב טוב, אם אתה נשבר [כי ידעתי שהוא יישבר, הילד צדק…], המשכורת שלך הולכת לסיגריות שלו. אני מראש אומר לך – אתה מפסיד את ה-3,000 ש"ח שלך בגלל הסיגריות שלו". אמר לי: "אל תדאג, אני בסדר גמור".

עשרים דקות לאחר מכן יוסי מתקשר אלי ואומר לי: "תשמע, הוא בוכה לי פה. מסכן, אני לא יכול לראות אותו ככה". אמרתי לו: "יוסי, הבחירה בידך, אם אתה מוותר על המשכורת, אז בשמחה, תן לו…".

בשתים עשרה בלילה ושניה הם מחייגים אלי ומספרים לי שהוא לא קיבל סיגריה. אני יורד למטה ואומר לו: "חזק וברוך, ממחר אתה מפסיק לעשן, חוגגים את זה". הוא נכנס לאוטו, ויוסי אומר לי: "תגיד לי, אתה נורמלי? הבן אדם הזה מעשן שרשרת, סיגריה אחרי סיגריה. אין סיכוי שזה קורה". אמרתי לו: "לא התבקשת להתערב, אל תתערב, בוא נחכה למחר. אני גם מחכה לראות מה יקרה, לא יודע עד כמה זה יעבוד".

למחרת בבוקר הילד לא מעשן. צהריים, ערב – לא מעשן. שלושה חודשים ואפילו קצת יותר, שהוא היה איתי בכל התקופה ההיא הילד לא נגע בסיגריה. כי סיכמנו, ומילה זו מילה, ואם אני אף פעם לא שברתי מילה, גם הוא לא ישבור אף פעם מילה. וכשהוא היה מתקשה לעמוד במילה שלו במקרים מסוימים, הייתי אומר לו: "אתה רוצה שגם אני לא אעמוד במילים שלי?". והוא היה עונה לי: "לא! חס ושלום!". ומאותו רגע עמדנו "יחד" בכל מילה במאה אחוז.

לענייננו, אין דבר בעולם שאי אפשר לבנות עם כל אדם בעולם. עם כולם אפשר לבנות הכל, אבל "חנוך לנער על פי דרכו" – בדרך שלו, בגובה העיניים שלו, תתמקד איתו. אבל הדברים האלה הם מה שכל ילד וכל מבוגר צריך. אהבה, אמון וסמכות.

ולהיפך, ילד שאין לו סמכות, זה ילד שחי בפחדים. ילד שאבא שלו אומר לו: "תעשה מה שבא לך", זה ילד שחי בחרדות. כי ילד שבא לחצות כביש, ואף אחד לא אמר לו: "תסתכל ימינה ושמאלה, ושמאלה וימינה", אז הוא אומר לעצמו: "אני לא יודע מה יכול להיות אם אחצה את הכביש הזה. יכול להיות שגם מגיע מטוס ונוחת כאן פתאום. אולי גם צריך להסתכל למעלה?".

אבל ילד שאבא שלו אומר לו: "אני אוסר עליך לחצות כביש לפני שאתה מסתכל ימינה ושמאלה, ושמאלה וימינה", הילד הזה עובר את הכביש במלא הביטחון העצמי. למה? "כי אם אבא שלי אמר לי לא לעבור כביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה ושמאלה וימינה", זה אומר שאם אסתכל ימינה ושמאלה, ושמאלה וימינה, לא יקרה לי כלום. החיים שלי הכי מאושרים בעולם.

אין אדם בעולם שלא צריך סמכות, כי ככל שיש סמכות גדולה, כמה שזה נראה הפוך – אם יש סמכות גדולה יותר, "אני חי בפחדים יותר, בדיוק להיפך. ככל שיש סמכות גדולה יותר, אני חי בצורה משוחררת יותר, כיף לי יותר, נח לי יותר, כי אני יודע שיש לי על מי לסמוך.

יזכנו ה' יתברך למעלות אמון וסמכות, בראש ובראשונה לנו, ואז לבנינו, ולאחר מכן לכל הסובבים אותנו ולכל המתחנכים על ידנו, בנחת שלווה ומילוי כל המשאלות לעבודת ה' יתברך, אמן.

וברוכים תהיו!