פרשת וישב תשע"ט

עולם הפוך ראיתי

כאשר מגיעים לפרשת השבוע, פרשת "וישב", כל המערכות קורסות. היתכן?! אחֵי יוסף, שבטי יה, מתנהגים כך – שונאים את יוסף הצדיק, ומאידך יוסף הצדיק מספר לשון הרע על אֵחיו, והם מצידם זורקם אותו לבור מלא נחשים ועקרבים ומוכרים אותו לישמעאלים שהעבירוהו למצרים, והיה שם סכנה שלא תהיה ליוסף ירידה רוחנית, ובפרט שהוא יפה תואר?! ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר (מו"ק כה:)?!

וחז"ל הקדושים דורשים כאן כמה דרשות חמורות מאד, שבמעשה זה היסוד להריגתם של עשרה הרוגי מלכות, ועוד שהיה עליהם תביעה גדולה שלא עשו לפנים משורת הדין, ובפרט כשרואים את יוסף בוכה ומתחנן שלא למוכרו[1]. ועל עצם מכירת יוסף יש בכך עבירה, וגם בשחיטת שעיר עזים והכתמת הכותונת בדם יש באלה עבירה נוספת. ורבינו הגר"א וסרמן הקדוש זיע"א היה אומר תמיד שזה היסוד של עונש עלילות דם שהיו בכל הדורות, רחמנא ליצלן. ועל כל הצרות הקשות עדיין אחי יוסף טענו ואמרו, "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ" (בראשית מב, כח). כלומר, חשדו ופסקו שעשו כפי הדין וזה דעת תורה, ומגיע ליוסף כל מה שנעשה עִמו (כמבואר בגמרא תענית ט.)[2].

הכל, רק לא סיפורים!

כמובן, כאשר ה' יתברך מלמד אותנו לכתוב פרשיות אלו בתורה – "וישב", "מקץ", "ויגש", "ויחי" – הרי זה סימן שרוצים בשמים ללמד אותנו מוסר השכל[3]. וכמובן שאנחנו קטני קטנים ולא ראויים להבין ולהבחין בשבטי יה. וזה דק מן הדק עומק הדין במעשיהם הנוראים של שבטי יה. ורבינו הבן איש חי (פרשת בשלח) מבאר שמזכירים בתפילת העמידה "ומביא גואל לבני בניהם" – אלו השבטים. ומזכירים אותם בתפילה כדי לעורר גם זכות השבטים. ורבינו הרא"ם שך זיע"א היה אומר שאין לו השגות בקדמונים, אלא רק עד רבינו החפץ חיים זיע"א. ועל אחת כמה וכמה שאין לנו השגות גם לא בגדלות רבינו החפץ חיים ולא בגדולי האחרונים ולא בראשונים ולא באמוראים ולא בתנאים, ובודאי לא באבות הקדושים ולא בשבטי יה.

וכידוע מהזוהר הקדוש שאמר על רבי פנחס בן יאיר, התנא הקדוש, חמיו של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א (עיין שבת לג:), שצריך לנשק עפר שדרכו עליו התנאים עד מרחק של ג' פרסאות[4], כיוון שיש עליו קדושה. ועל אחת כמה וכמה שבטי יה והאבות הקדושים, שהיו ממש מרכבה לשכינה (עיין פרש"י סוף פר' לך לך). ובודאי העיקר שנלמד כולנו מוסר השכל עד כמה צריך להתחזק בתורה, ובפרט בין אדם לחבירו שזה אש שורפת ממש (ועיין כתובות סב: על רב רחומי, ובפירוש רש"י ד"ה בנפשייהו, וכן בגמרא ב"ב טז. על שטן ופנינה, עיין שם).

להחמיר או להקל?

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו שתי הנהגות קדושות שצריך לבארם היטב, כדי שלא תהיה כעין סתירה בין הדברים.

מצד אחד, כתוב בגמרא (ביצה ב:), כח דהיתרא עדיף. ופרש רש"י, עדיף להשמיע את דברי המתיר שסומך על שמועתו ולא חושש, עיין שם. ומרן רבינו זיע"א (בהקדמה ליביע אומר ח"א) מאריך לבאר שגם בזה הזמן סיני עדיף מעוקר הרים, והוסיף רבינו הראשון לציון שליט"א (בהקדמה שם), כוחא דהיתרא עדיף, זה בבחינת "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח.), שיגע ועמל בתורה בעיון וסברא ובקיאות רבה להקל, ולא חושש להחמיר מחמת שיש לו יראת שמים, עיין שם.

ויש להוסיף עוד שבכוחא דהיתרא זה עוזר מאד לעבוד את ה', כאשר יודעים להקל עם מקורות ההלכה בדיני שבת, טהרה, כשרות, הן וכיוצא בהן. ועל ידי זה זוכים לעבודת ה' ודבקות בה' בלי עיכובים ובלי קשיים. וזה בבחינת "נשמה בריאה בגוף בריא". ומרומז בגמרא (ברכות נה:), שלא תמצא אשתך ספק נדה כשאתה בא מן הדרך.

ומאידך, מצינו שחז"ל אומרים (ב"מ ל:), לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, עיין שם. ובשולחן ערוך (חו"מ סי' ערב ס"ג) הובא להלכה, שמצוה לעשות לפנים משורת הדין ולא להקל, אלא להחמיר כדי להשיב אבידה לבעליה, ואפילו חכם גדול שפטור כי אין זה לפי כבודו, מותר לו לעשות כן, עיין שם. וכן בחושן משפט (סי' רסג ס"ג). והרמ"א שם מקשה, הרי זה לא כבוד התורה?! ותירץ הסמ"ע בשם מרן בבית יוסף, שזה עצמו כבוד התורה במה שמוחל על כבודו ומרבה כבוד שמים ועושה לפני משורת הדין, עיין שם. והדברים נוראים!

וכידוע, שיטת המרדכי (פרק אלו מציאות אות רנז) שכופים לעשות לפנים משורת הדין. ומפורש בגמרא (ב"מ פג.) על רבה בר בר חנה שהיה לו דין ודברים עם כמה סבלים בהובלת הסחורה, וחייבו רבו, רב, לעשות לפני משורת הדין, אף שמדינא לא מגיע להם כלום, עיין שם.

ולאור כל האמור, כיצד מתיישבים הסוגיות זה עם זה?

שתי הנהגות קדושות בלבד לחיים מאושרים

ויתכן ליישב ולבאר על עומק דברי חז"ל הקדושים בשתי הנהגות קדושות אלו כדלהלן.

ההנהגה הראשונה של כח דהיתרא עדיף, נאמר במצוות של בין אדם למקום, כמו שמירת שבת, כשרות, דיני טהרת המשפחה, שכידוע, יש מחמירים ומצערים את השואלים, ובפרט בהוראה, שכידוע שיש מתירים לעשות כן לכתחילה[5]. ורבינו הגאון רבי שלמה זלמן אועירבאך זיע"א אומר, גם אם דעתו של מורה ההוראה להחמיר, אם יודע שיש הוראה להקל לכתחילה, אסור לו להחמיר לאחרים. ומפורש בגמרא (ביצה כא:) שאמרו חכמים לרבן גמליאל שהיו מחמירים על עצמן ומקילין לכל ישראל, עיין שם.

ומרן רבינו הגדול זיע"א פסק שמורה הוראה שאסר את המותר, זה חמור הרבה יותר ממורה הוראה שהתיר את האסור (עיין חזו"ע פסח דף קיב בשם הדברי חיים מצאנז ובעל תשובה מאהבה תלמיד הנו"ב, עיין שם). וכידוע, רבינו הבן איש חי זיע"א כותב, אין לך דבר בעולם שאין בו מחלוקת (עיין רב פעלים ח"ד יור"ד סי' לו, והובא בחזו"ע חנוכה דף מו). ומרן רבינו הגדול זיע"א חוזר ומזהיר לשאול מורה הוראה הבקיאים בכוחא דהיתרא (טה"ב ח"ב דף שעא). בפרט בדיני טהרת המשפחה, שמחמת בין אדם למקום אין צורך להחמיר, וגם בין אדם לחבירו, בין בעל ואשתו שאין כאן תובע ונתבע, וגם צד אחד בודאי אסור לו להחמיר, וזה חב לאחריני (ב"מ י.).

ואילו ההנהגה השניה לעשות לפנים משורת הדין, כלומר להחמיר על עצמך גם שְמִן הדין אתה פטור ואתה לא חייב, אלא זכאי וצודק. אתה היית אנוס, אתה היית קטן לפני בר מצוה וטענות כאלו ואחרות, אף על פי כן, תחמיר על עצמך, שבמצוות בין אדם לחבירו נאמר כן.

יש דיני ממונות, יש תובע ונתבע, יש חשש של נזק על ידי מעשיך לאחרים או על ידי הדיבור שלך, גם אם לפי הדין אתה צודק ואתה פטור ואתה צדיק, אף על פי כן תוותר ותשלם ותעזור לאחרים, ותוציא מכספך ואל תעשה כפי דין תורה, אלא תעשה לפנים משורת הדין. והנהגות כאלו הם כמו שעשה רבי ישמעאל בן רבי יוסי (ב"מ ל:) וכמו שעשה רבה בר בר חנה (ב"מ פג.) שנתן כסף שלא היה חייב כי זה דרך אנשים טובים וצדיקים, עיין שם. וכדין עני המחזיר אבידה לבעליה, שזה בין אדם לחבירו, וכן שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן ושלושה שונאן (פסחים קיג:), וזה רק בענינים של בין אדם לחבירו, עיין שם.

וזה בעצם המשנה במסכת סנהדרין (דף ב.), דיני ממונות בשלושה, כי זה תובע ונתבע, וצריך שלושה דיינים. והנהגה טובה לא לדון יחידי אפילו יחיד מומחה (מסכת אבות פ"ד מ"ח). ואשריהם ישראל שמהדרין במצוות ומוסיפים להדר בכשרויות לאכול אך ורק למהדרין מן המהדרין. אבל צריך להיזהר שלא לפסול כשרויות אחרות שזה אסור, וזה בין אדם לחבירו. וצריך שני עדים בפני בית דין כדי לומר עדות בפני הנתבע, ואז לשמוע פסק הלכה, ורק אחר כך להתנהג בהתאם. וכיצד יתכן לדבר בכשרות ולפסול השגחה אחת כשזה לא בהשקפתו או כאשר שמע לשון הרע?! ואדרבא, אסור לשתוק, ויש לבוא לבית דין ולגבות עדות כדת וכדין. ואלו הדברים החמורים של בין אדם לחבירו. וכשלא באים לבית הדין, הרי זה לשון הרע וחייבים מלקות. ומפורש כן בגמרא (פסחים קיג:).

תהיה ותרן, אל תהיה צודק!

ובזה מובן בפרשת "וישב" על אחי יוסף, שבטי יה, מדוע היו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין גם אם צדקו, שהרי זה בין אדם לחבירו, וצריך עדות לכאן ולכאן, ובפרט שאסור לשנוא ואסור לעורר קנאה ביניהם. וההשלכות קשות מאד! וזה המוסר השכל מהפרשה, שהיה עדיף לשתוק ולוותר ולא להקפיד על יוסף, גם אם יש להם פסק הלכה, כי מצוה לעשות לפני משורת הדין, ולהיות מהנעלבים והנרדפים והשתקניים והוותרנים. ובודאי מהשמים רואים הכל ובודאי לא יפסיד כלום, כי הכל קצוב מראש השנה (ביצה טז.). ואדרבא! ירויח יותר בזכות קידוש ה' ואהבה ואחוה שעושה במסירות נפש.

ועל פי המבואר לעיל, נמצא קשר גם לימי החנוכה וכדלהלן.

הנה, יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, מסרה נפשה למען הצניעות והקדושה של בנות ישראל הכשרות (עיין בספר חמדת ימים חנוכה פ"ב), ובזכותה התחזק כוחם של המכבים וזכו להילחם בהם ולראות ניסים ונפלאות. ובמעשה זה הוכיחה את הזהירות בדברים של בין אדם לחבירו שהוא הענין החשוב ביותר שצריכים להחמיר ולהיות בו למהדרין מן המהדרין כמה שיותר.

אבל כל המצות של ה' יתברך בתורה כח דהיתרא עדיף, ואשריו מי שמחמיר ויודע לחיות ולעשות למהדרין כאשר אין מחלוקות ואין ויכוחים ואין כלום, ומאידך בקדושה ובצניעות ודינים והלכות ובעיות של בין אדם לחבירו, נזהר ומקפיד להחמיר בהם ולהדר כמה שיותר, וזה יעזור לבנין בית המקדש בקרוב, אמן.

מרן רבינו הגדול זיע"א לימד אותנו להחמיר כמה שיותר באהבת התורה, באהבת ישראל, בעבודת ה', להחמיר לעשות הכל בענוה טהורה ולהחמיר תמיד לעשות קידוש ה' גדול. וה' יתברך יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה, אמן ואמן.

[1] ועיין במפרשים בפרשה הרמב"ן, הספורנו ואור החיים הקדוש.

[2] ועיין בספר "המאור שבתורה" (פר' וישב) של מורנו ורבנו הגאון הצדיק הרב רבי שלום צבי שפירא זיע"א.

[3] ומי שחושב שיש בתורה סיפורים חס ושלום, הזוהר הקדוש (פר' בהעלותך קמט:) אומר עליו "תִיפַח רוּחֵיהּ".

[4] 03:36 שעות.

[5] ועיין עוד לקמן בפסקה שבסמוך.