מה לא נאמר על סיום הש"ס, ומה לא נאמר על מעמד הסיום העולמי המאחד את כל ישראל בכל אתר.

מחולל הדף היומי זצ"ל מופתע ממכון שבתו בכל פעם מחדש, מהתעצמות חזונו, ומהשיא האישי אותו הוא [=החזון] שובר מידי שבע שנים.

כולנו מתרגשים, מתלהבים ומציינים את בן המשפחה או חבר הקהילה שזוכה גם הוא להתעטר בעטרה זו. כולנו עדים לסיפורי הניסים של ה'שאינו יודע לשאול' שלפתע אוחז בשולי התואר: "ש"ס איד'ן", ולא במובן של תנועת קודש.

אך ישנו מעמד אחר שהוא מרשים הרבה יותר מסיום הש"ס, מפעים אף יותר ממעמד הסיום העולמי הנחגג ברחבי העולם ע"י פטרוני הש"ס וגבירי התלמוד. משהו – שבין היתר – בלעדיו לא היה מגיע אי מי מעמינו למעמד הנשגב של הסיום.

למעמד הזה קוראים "מעמד התחלת הש"ס".

ב'מעמד התחלת הש"ס' אין אור זרקורים, והוא לא נחגג באולמות מפוארים. להיפך, הוא מתחיל בפינה שכוחה בבית המדרש, או בבדידות בסלון מנומנם.

הוא מתחיל בטעמה הצורב של "קנאת סופרים", וממשיך תוך כדי עליות ומורדות החיים. בין דפים שמאירים פנים, לכאלו הממצים את "חובת ההשתדלות" עד תומה. בין מסכתות שנבלעות בשטף, לבין אחרות שמכבידות על עצמות הגולגולת. בין לילות של תענוג "כי אני אוחז כבר בדף של שבוע הבא", לבין לילות אכזבה "כי לא השלמתי את חוק היום בעקבות חתונה/שיחה/תרדמה".

המסיימים, אינם זקוקים לתרועות העידוד שלנו, הם מנצחים במלחמה עוד בטרם אחזנו בחצוצרה. דווקא המתחילים, או ליתר דיוק המהססים, הם הזקוקים להכרה ודרבון. ולמענם נחגג "מעמד התחלת הש"ס".

כש'אלישע בן אבויה' הסביר לתלמידו 'רבי עקיבא' את פשר הידרדרותו הרוחנית, הוא תלה זאת באביו 'אבויה' שהתפעל ביום הברית שלו מהתנאים שתוך כדי לימוד היתה האש מלחכת סביבם, ואמר "אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו". ועל כך סיים אלישע "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש", לשון הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א).

ולכאורה הדבר תמוה – הלא ראה אבויה אש מלחכת, התלהב מכחה של התורה עד שהוציא מפיו את המילים "אם כך היא כוחה של תורה", ועדיין הוא בגדר מי שלא היתה כוונתו לשם שמיים? האם בכוונה לשם שמים דרושה זהירות מופלאה כל כך שתעדר ממנה ההתפעלות מאש רוחנית?

והתשובה לכך היא, שכל מי שילמד בכדי לזכות לתהילה בתחנה האחרונה, לא ישרוד את התחנות הראשונות. כי תעצומות הנפש הדרושות בתחילת הדרך ובמהלכה, אינן יכולות להסתפק בחלומות הסיום הגדול.

במסכת חגיגה (ט"ו ע"ב) על מקור הידרדרותו של אלישע, אומרת הגמרא: "זמר יווני לא פסק מפיו, ובשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרים מחיקו". וזו לא סתירה לדברי הירושלמי. כי מי שלומד ועיניו נשואות לתהילת הסיום, לא יוכל לשאת את עול חיבוטי הדרך, וזה מה שגרם לאלישע להתעסקות קבועה בגבולות מנעמי העולם האסורים.

ולפי זה ניתן להבין נפלא את דברי הגמרא בנדרים (ס"ב ע"א) "שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא". כי הלא מצד אחד אנו דורשים מהלומד לבוז לכבוד, ומצד שני "מנחמים" אותו בכך שסופו לבוא, היתכן?

ולאור האמור הדברים מאירים כספירים, כי ההנחיה ללומד היא: גם כאשר תדע את בואו של הכבוד לבסוף – ולעצם העניין אין פסול בכך כי הלא "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ' ע"ב) – אם לא תלמד מאהבה לקיים את שלבי הלימוד הראשונים, לא תשרוד את ההמתנה המורטת עד לבואו של הכבוד לבסוף. [ולפ"ז א"צ לו' דהיא פלוגתא דחכמים ור"מ בשיטת ר"ע כמובא בכלה רבתי (פ"ה ה"א). ואמנם דברינו הם מעין תי' הריטב"א ביומא (ע"ב ע"ב) דהתם בשעושה מיראה, יעו"ש].

האדרת הסיומים והמסיימים מבורכת, אולם לא המסיימים ניצבים כמטרה אלא דוקא המתחילים. הסיום נועד לסמן נתיב ליוצאים לדרך חדשה, להראות את תפארת יקר וגדולת מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וליצור את דור המסיימים הבא.

התהילה והתפארת נתונים לך 'מתחיל' יקר, זה שמוסיף על חוק לימודיו את 'הדף היומי', זה שמפנה משעות עבודתו לשיעור היומי. זה שמתחיל בעוז ובתעצומות דרך מרתקת ומעצימה במסירות נפש של ממש, יודע שתהינה שעות קשות ומחליט שיוכל להן. ובסיום הבא – בעוד שבע שנים בלבד, ביום שני ב' סיון תשפ"ז (6 ליוני 2027 למניינם) תהיה אתה חתן הש"ס השלם.

רק תחליט, והנה אתה בעיצומו של "מעמד התחלת הש"ס".