פרשת בא תשע"ט

בפרשת השבוע פרשת בא, מסופר בתורה על המכה התשיעית מכת חושך שהיה במצרים, מכה קשה מאוד, מכה שהיה חושך גדול וחזק מאד מאד, חושך שגורם פחד גדול, חושך שלא רואים בעיניים כלום, חושך מפחיד שלא קמים, לא הולכים ולא באים ולא זזים מהמקום, ואפילו שהיו המצריים במצרים חזקים מאד, ומענים את היהודים בעבודת פרך, מכל מקום, הפחד הגדול שנעשה על ידי מכת חושך, ריסק את כוחם ואת גופם. וחז"ל אומרים (בבא בתרא י.) גוף קשה פחד שוברו, והפחד הגדול והנורא במכת חושך שנענשו ממש כמו פסלים, "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ" (תהלים קטו, ה), ה' שבר את גופם, וכמובן, מגיע להם.

"חושך מצרים"

ויתכן לבאר, כידוע יש חקירה מה זה חושך, אם זה רק העדר אור וממילא נעשה חושך, או שזה ממש בריאה בפני עצמה, כעין מפה של חושך מתחת לרקע, וזה עשייה ממש של חושך, וחז"ל אומרים (חגיגה יב.) שיש קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יוצא חושך, וכן אמר הנביא ישעיה (מה, ז) "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ", וביארו המפרשים, עצם הדבר שנאמר בו בריאה, בורא חושך, סימן שזה לא רק העדר אור, אלא ממש בריאה, ובמכת חושך בארץ מצרים, היה בריאה של חושך בדרגה גבוהה יותר, וזה דומה לפסוק (בפרשת שמות ד, יא) "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם וכו' אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר", משמע שזה עשייה של דיבור, עשייה של ראייה בעיניים, ומפורש כן בגמרא (נידה לא.) אדם שמת, יש לו עיניים, פה ואוזניים, ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר, ע"ש, כי הראיה והשמיעה זה פעולה של עשייה רוחנית שנעשית אך ורק על ידי הקדוש ברוך הוא, אשר יצר את האדם בחכמה. ויתכן שבמכת חושך, היה להם על העיניים שכבה דקה ממש של כיסוי, וזה עשה להם חושך שבחושך, ונעשה להם פחד בעוצמה גדולה מאד שלא יכולים לזוז, והיו ממש כמו מתים, וזה בבחינת סומא חשוב כמת (נדרים סד:), וזה לא היה סתם חושך, וזה כוונת המפרשים שהיה ממשוּת לחושך, ולא יעזור בזה לא נר ולא אש, כיון שהיה שם כמו ענן עב שירד מהשמים ומכבה הכל.

ה' משגיח ומחיה בכל רגע

ובזה מובן ביאורו המתוק של רבינו אור החיים הקדוש, על הפסוק בפרשתנו (י, כג) "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם", כלומר, כל יהודי מארץ גושן שהיה הולך לארץ מצרים ונכנס לביתו של המצרים, היה לו אור בבית המצרים, ורואה את המצרי כמו פסל, בוּל עץ, והיהודי מסתובב בביתו, ורואה את כל הכלים והכסף והזהב שהיה שם, כי העיניים מקבלים כח מהשם יתברך כל רגע ורגע, ועם ישראל במצרים, זכו במכת חושך לאורות גדולים, כמו שאדם הראשון היה צופה בבריאת העולם ורואה את האור שברא השם יתברך, ורואה בו מסוף העולם ועד סופו (עיין חגיגה יב.) והשם יתברך כל יכול, נתן אור רוחני וקדוש לעם ישראל לראות בחושך מצרים, כל מה שרוצים בדקדוק גדול.

ורבינו הכלי יקר (בפרשת וארא) מוסיף ואומר, שהיה כאן עונש מידה כנגד מידה, במצרים עשו הגויים חושך ליהודים, שהיו צריכים להצפין ולהחביא את בניהם בחושך, שהמצרים לא יראו, וכן המיילדות עשו את כל מעשיהם בחושך, וכן התינוקות של היהודים שנולדו בשדות ששה בכרס אחד, והיו המצרים באים להורגם, היו התינוקות האלו נבלעים באדמה, וכשהתחילו ללכת, היו יוצאים מהאדמה (עיין סוטה יא:), ובאדמה היו בחושך, ולכן היה עונשם של המצרים להיות בחושך, בבחינת "שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ" (תהלים קה, כח), חושך שבחושך למצריים, ואור שבאור ליהודים, וכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מִדה כנגד מִדה (סנהדרין צ.).

מדוע בים סוף היה קטרוג

ובזה מתורץ בסייעתא דשמיא קושיא חזקה, ולומדים מכאן, עד כמה תובעים מהאדם לפתוח את העיניים, "עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה" (ירמיה ה, ג), והקושיה החזקה שהרי מבואר במדרש רבה (פרשת בא, פרשה יד) שהיו אנשים מעם ישראל, פושעים ורשעים שהיה להם עושר וכבוד ולא רצו לצאת, ומתו כולם במכת חושך, וקברו אותם שם, והובא בפרש"י (בשלח יג, יח), נמצא שאותם אלה שזכו לצאת ממצרים היו באמת בעלי אמונה, ועליהם נאמר (שמות ד, לא) "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ", ואם כן צריך להבין כיצד קרה באמת שבזמן קריאת ים סוף, באו מלאכי חבלה וטענו, הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה (עיין מדרש רבה בשלח, פרשה כא, ובזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קע:), והלא כל אותם שהיו עובדי עבודה זרה, מתו במכת חושך.

והתירוץ חזק יותר ויותר, וכך אומר רבינו הגאון הצדיק המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א, שאין הכוונה שהיו עובדי עבודה זרה כפשוטו, אלא הכוונה שלפי מדרגתם שראו את עשר המכות בעוצמה אדירה של אמונה בהשגחה פרטית, הם היו צריכים להתעלות יותר, והתביעה על חיסרון באמונה בדרגתם שהסיחו דעתם מהקדוש ברוך הוא, כל אחד ואחד לפי דרגתו, זה נחשב כלפי שמיא בבחינת עובדי עבודה זרה, כיון שמאחר שזכו לאורות גדולים, ולעיניים של אמונה, היו צריכים לפקוח עיניים יותר ויותר, ומעשה שטן עשה שלא הצליחו, והוצרכו לעלות בדרגה עצומה של אמונה, להתעצם באמונה בכל הלב, כי גדולים הם האמונה והביטחון בה' להכריע לטובה. וכאשר קפץ נחשון בן עמינדב לתוך המים, והגיעו המים עד גרונו ממש, ואז החסדים התגברו, והדינים התבטלו, והלכו בתוך הים ביבשה (ועיין אור החיים הקדוש בפרשת בשלח על הפסוק (יד, טו) "מַה תִּצְעַק אֵלָי").

מכת החושך של דורנו

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו שיתכן וגם היום ישנם אנשים שנמצאים במכת חושך קשה, ולא רואים בעיניים כלל ועיקר, וכתוב במדרש רבה (וירא, פרשה נג אות יד) אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, ע"ש. ורבינו ה"אבן עזרא" (בפרשת נשא) מלמד אותנו: "ודע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, כל מי שהוא חופשי מן התאוות", עיין שם. וגדולי ישראל נקראים "עיני העדה" (שלח לך טו, כד) כי הם מאירים לנו את העיניים, ואדם בלי רב, נעשה ערב רב, ממש בחזקת סומא. וכידוע שפרשת ויחי היא פרשה סתומה, ורש"י מבאר שם (ויחי מז, כח) שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל, ורבינו הרמב"ם (בפירוש המשניות מסכת שביעית פרק ה משנה ו) מלמד אותנו על איסור "לפני עיור" שנקרא עיור מי שסגרה עיניו, התאוה ויצר הרע, עיין שם. והנביא ישעיה (ה, כ) מלמד אותנו ואומר "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר", וזה בעצם גמרא מפורשת (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרויים מתים, ומכאן מבואר שמי שיש לו חיים חומריים בלבד, זה נקרא מתים, וכן עיניים חומריים בלבד זה נקרא עיניים עִיוְרוֹת, והפסוק אומר (תהלים קמו, ח) "ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים", ויש לכוון היטב כל בוקר, פוקח עִיוְרים, ומעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.

כדאי להיות בחושך כדי לעבוד את ה'

וחז"ל הקדושים (סנהדרין יד.) מלמדים אותנו ממכת חושך שבפרשה, שכדאי להיות עיור כדי להיות קדוש וצנוע, ומפורש בגמרא, אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבֵל וקיים, ופירש רש"י, קבֵל – אפֵל, ולמד כן מהפסוק בפרשת השבוע (י, כב) "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה", ותירגם האונקלוס "וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבֵל" – כלומר, להיות עניו וצנוע, ולא סקרן, ולא עיניים רמות ולא כלום, ממש כמו עיור, ועל ידי זה תהיה קיים, כלומר תמשיך לחיות, והנביא צועק (שמואל א. טז, ז) "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב", – וגם חנה הנביאה אמר (שמואל א. ב, ט) "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ ", כלומר חיים בחושך. ורבותינו הקדושים, האמוראים רב יוסף ורב ששת, היו בהשגות גדולות של קדושה, ובכוונה תחילה סִימוּ את עיניהם, שלא לראות כלום מחוץ לארבע אמות, והיו ממש עיורים (עיין ר"ן על הרי"ף, קידושין לא.), וצדיקים כאלה, זוכים להגיע לדרגות גבוהות לראות בלי עיניים, ולשמוע בלי אוזניים. וכידוע מהבעל שם טוב הקדוש זיע"א שהיה אומר על אור של בריאת העולם שהקב"ה גנז לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב.), הכוונה שהצדיקים יש בכח העיניים שלהם לדעת ולראות מה עתיד לבוא, וזה נקרא דעת תורה, שבזכות הקדושה וההתמדה בתורה, זוכים לדעת תורה. ומפורש בגמרא (סוטה מט.) אין דעת אלא תורה, וכידוע המעשה המובא בספר שאל אביך ויגדך, על רבינו הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א , שהגישו לו עוף מבושל בצלחת לאכילה, ואמר להם, יש שאלה בהלכה על העוף הזה, וביררו שבאמת היה אסור לאכול עוף זה, והוסיף ואמר, שזה לא עבודה קשה לדעת ולהרגיש בעיניים כשרות העוף.

ואלו הצדיקים שלא סובלים ממכת חושך בזמן הזה, אבל רוב ככל העולם עדיין נמצאים במכת חושך, לא רואים טוב, ולא קמים לתפילה בהשכמה.

וגם טלפון לא כשר, ותקשורת אסורה, זה חושך, אור של חושך, ואדונינו דוד המלך עליו השלום, היה מתפלל ואומר, "הָאִירָה עֵינַי", "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה", "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי", ורבינו בעל שבט הלוי זיע"א, היה בוכה כל בוקר בתפילה כשאומר "והאר עיננו בתורתך", וזכה לעבור את גיל מאה שנים בלי משקפיים. ורבינו חכם שבתאי אטון זיע"א בהספדו על מרן ראש הישיבה חכם יהודה צדקה זיע"א (חשון תשנ"ב) באמצע ההלויה כשהשמש מאירה בכה וצעק, זה לא שמש, זה חושך, וזה בעצם הסיכום של כל עשר המכות (בסוף פרשת בא) מצות הנחת תפילין, "לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (יג, טז), עינים של תפילין, ורבינו החזון איש זיע"א היה אומר שהצניעות של הנשים זה במקום התפילין. וזה הפסוק בתהילים (כה, טו) שאומרים כל יום בנפילת אפים, "עֵינַי תָּמִיד אֶל ה' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי", אמן ואמן.