שלום וברכה מורי ורבותי!

ולרגל תחילת שנת הלימודים, אנו עדיין בעניין שבכותרת, ועוד עם תגובות מדהימות וחמות כמו שלכם

…

אז ממשיכים…

על מה אנחנו כן מדברים? אומר לך בחור: "תשמע, אני נמצא בישיבה מצוינת. הרבנים מדהימים, מעניקים חום ואהבה, הכל טוב ויפה. אני נמצא בשיעור גמרא בבוקר בעיון, הלכה  בקיאות ומוסר בצהריים ובערב. אבל לפתע מגיע רגע שאני מרגיש שרע לי! ואני יודע מה קורה בחוץ, שומע מהבן דוד, מהשכנים, אלו בילויים, אלו דברים יפים יש בעולם, ומה אני תקוע במקום הזה? וגם אם אני אנחם את עצמי שב'בין הזמנים' אעשה משהו כפיצוי על כל 'העונש' שהיה לי בכל הזמן בישיבה, פה זה אסור, ושם יש כל מיני חומרות. אלו חיים אלו?".

איך אמר מרן ראש הישיבה הרב מאיר מאזוז שליט"א במאמר שנכתב ב"מרווה לצמא" על ידי תלמידו רבי עובדיה חן. הרב מאזוז אומר: "לא צריכים לקחת אדם ולהכות אותו בכדי לשכנע אותו לאכול דבש. אומרים לו: 'תטעם כפית אחת', טעים לו והוא אוכל. אם אתה לוקח ילד ואתה חובט בו או רב איתו בכדי לשכנע אותו ללמוד תורה, כנראה שהתורה אצלך לא באמת מתוקה, ומכיון שהיא לא מתוקה, אתה אומר שצריך להכות בכדי לשכנע ללמוד אותה. כי אם היא היתה מתוקה, בוא ותעניק אותה כמו שהיא בהצלחה". במילים אחרות, זה אומר בין היתר שמורה טוב יודע להאהיב עליך את הלימוד, ומורה לא טוב יודע להכות אותך.

אבל מה קורה כאשר המורה הוא כן טוב? ומה הראיה? שכולם נהנים, יוצאים מאושרים. יש סוגיה, הם יודעים מה זו קושיא, אי אפשר לישון בלילה עם כזו קושיא, ורק הבחור שלפנינו לא מרוצה.

ובעניין קושיא שאי אפשר לישון בלילה בגללה. פעם הרב שך ראה את אחד התלמידים שלו בבוקרו של יום. הוא אמר לו: "תגיד לי, ישנת טוב בלילה?". השיב התלמיד: "בטח". אמר לו הרב שך: "ישנת טוב?! אתה בטוח? נרדמת?". השיב התלמיד: "הרב, אני בטוח! ולא סתם נרדמתי, חלמתי חלומות, כל הפנימיה היתה על הרגלים רק מהנחירות שלי"… אומר לו הרב: "רק רגע, אתמול מסרתי שיעור, היית בשיעור שלי או לא היית? כי היה נדמה לי שראיתי אותך בשיעור שלי". משיב התלמיד: "בטח שהייתי בשיעור של הרב". שואל הרב: "איך הסתיים השיעור?". השיב התלמיד: "קושיא על הרשב"א, שהרב האפיל בקושיא את הבנת דברי הרשב"א". שאל הרב: "נו, ומה עשית אחרי השיעור?". השיב התלמיד: "ניסיתי לחפש תירוץ על הקושיא של הרב". שאל הרב: "נו, ו…?". אמר התלמיד: "ולא מצאתי". – "נו, אז מה עשית?". – "הלכתי לישון". התפלא הרב: "אין לך תירוץ על הרשב"א, ואתה מצליח ללכת לישון?! אני לא הצלחתי להירדם לפני שהיה לי תירוץ. איך אתה הצלחת להירדם?! ועוד להתחייב על כך שנחרת וחלמת חלומות?!".

הסיפור הזה מובא דור אחד לפני זה על הרב שך בעצמו.

פעם הרב שך הלך לביתו של הרב מבריסק בשעת לילה מאוחרת, ושאל אותו קושיא עצומה שהתקשה בה. הרב מבריסק אמר לרב שך: "שאלה יפה, אין לי תשובה". אחרי שעתיים, כבר הגיע שתיים בלילה, הרב מבריסק אומר לבן שלו: "בוא תלבש מעיל, ונלך יחד לבית של הרב שך, יש לי תירוץ על הקושיא שלו". אומר לו הבן: "אבא, שתיים בלילה, אולי הוא הלך לישון?. נלך את כל הדרך ובסוף הוא רדום?". אמר הרב: "אין סיכוי שנרדם". שאל הבן: "למה אין סיכוי שנרדם?". השיב הרב: "כי הרב שך – אם אין לו תירוץ הוא לא נרדם".

הרב מבריסק הולך יחד עם הבן שלו, והאור דולק. מקישים בדלת, והרב שך פותח: "מה התשובה?". אמר לו הרב מבריסק את התשובה. הרב שך אמר לו: "חזק וברוך, מצוין, הצלת אותי. כל טוב, שלום". יוצא הרב מבריסק יחד עם בנו לרחוב, ואומר לו: "לא הולכים הביתה". שואל הבן: "למה?". אמר הרב: "אם התירוץ שלי התיישב באמת על לבו של הרב שך, האור בסלון עכשיו אמור להיכבות והוא ילך לישון. אבל אם התירוץ לא 'מי יודע מה' מצא חן בעיניו, האור פה ישאר דולק ועד הבוקר הוא ישב ויחפש תירוץ. בוא נעמוד פה, אני רוצה לראות מה יקרה". עוברים שתי דקות, הרב שך חשב על הדברים, סיכם אותם בקצרה, והלך לישון. ואז נכבה האור, והרב מבריסק ראה זאת כ'הארת פנים' שהרב שך מסכים לתירוץ שלו, ורק אז שב לביתו.

אתם מבינים? מה זה הלכת לישון? אם אתה חי בצורה שאתה יודע לאכול קושיא והיא גורמת לך ל"חרדות", ואתה לא יכול להמשיך את החיים כך. ואחרי זה מגיע תירוץ, איזה תירוץ! איזה תירוץ! ואז לפתע הר"מ שלך פותח את פיו וברגע אחד "הורס" לך גם את התירוץ הזה. אין משחק "כדורגל" מרגש כמו זה. על מה אתה צועק "גול!!!!"?! תראה איזו אש להבת שלהבת. אנשים מחפשים ריגושים חיצוניים ורדודים. יש לך את הכל פה.

אם זה לא קורה? אני רוצה לומר משהו שהוא בעיה חמורה שעוברת על חלקים מאיתנו, ובדרך כלל זה קורה לבחורים המיוחדים ביותר. מה קורה באמת?

אתם יודעים שבין הזמנים הגיע בדיוק בזמן שבין חודש אב לחודש אלול. וזה נס שזה הגיע בזמן הזה, כי אם לא, היינו מקבלים "חרדות" בסיום חודש אלול. תחשבו, "בין המיצרים", לאחר מכן "תשעת הימים", "שבוע שחל בו" לדעות שיש ולדעות שאין, ואז אחרי שמגיע "תשעה באב" יום חורבן בית המקדש, והצטערת על העבירות שלך ועל זה שנולדת, "וכל דור שלא נבנה בו בית המקדש כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא פ"א ה"א), מגיע אלול – סליחות, "חטאנו לפניך", "רחם עלינו". אתה עומד להתפרק.

הקדוש ברוך הוא מחליט לשים את ימי בין הזמנים בדיוק לאחר תשע באב. קצת ילכו לקייאקים, קצת ישחקו פינג פונג וכדורגל, יחזרו לעצמם, יקבעו עתים לתורה, בין הזמנים, חלוקת מלגות, והנה – חודש אלול בשיא הרצינות.

מה קורה בחודש אלול? אתה אומר להקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, אני מתנצל. תראה איזה בלגן עשיתי לך. החרבתי לך את בית המקדש, כבוד שמים מתמעט, אני יושב מול הגמרא וגם זה לא זה. תגיד לי, ריבונו של עולם, אם זה ככה, בוא ניפרד. תן לי שמונים שנה בעולם הזה לסבול נקיפות מצפון ולעשות עבירות. בגהינם תתחשבן איתי, תשרוף אותי, תהרוס לי את החיים. מה אתה רוצה ממני?! אין לי כח לבלגן הזה עכשיו".

זו בעיה שנובעת מיראת שמים. שימו לב איזה בחור טהור וצדיק הבחורצ'יק הזה. הוא כל כך בחור טוב, עד שהוא אומר "המשיח לא הגיע, זה כנראה בגללי. עם ישראל סובל, והנה עכשיו פיגועים בדרום. תגיד לי, אם הייתי לומד טוב, זה היה קורה?… די, די, אני כבר לא יכול". ואז הוא אומר: "תשמע, או הכל או כלום – או שאני פותר את כל הבעיות של הדור, ואני לומד בחשק ובהתמדה עצומה כל כך עד שאני רואה מלאכים עולים ויורדים לשמים יום יום ושעה שעה, או שהכל מתפרק לי".

היכן הטעות? שימו לב טוב! בכל שיעור יש רמה של בני אותו שיעור. יש שיעור א', שיעור ב', שיעור ג'. אחרי זה עוד פעם – שיעור א', שיעור ב', שיעור ג'. אחרי זה – קיבוץ', קיבוץ ב' עד קיבוץ שי"ן, ת"ו, תקפ"א… כל אחד לפי הזמן שה' יזכה אותו להתחתן.

כאשר אדם נמצא בשיעור הלא נכון, בשיעור שלא מתאים לו, הוא אמור לסבול. הוא יושב מול שלושים פרצופים שנהנים מהחיים, שואגים את הלימוד, קושיות ותירוצים, והוא מסתכל עליהם כמו עגל ולא מבין כלום.

אם אתם רוצים להבין מה זה באמת, כנסו לבית ספר ללימוד אנגלית, לשיעור האחרון שמדברים שם על דקדוקים באנגלית, בעוד שאתם בכלל לא יודעים איך קוראים לאותיות. מה קורה? איום ונורא! הרי המורה והתלמידים מדברים באנגלית, הם כבר לא מדברים בעברית. והוא מתקן אותו על הגיה, על צורה, "דבר איתי כמו בריטי מקורי". ואתה מסתכל עליהם ולא מבין כלום. מה קורה לך אחרי שלוש דקות? אחד מהשלושה – או שאתה נרדם, או שאתה מתחיל להתעסק בדברים אחרים, או שחס ושלום וחס וחלילה חש ברשרוש לבבי…

מה קורה לאדם שמנסה להיות ברמה גבוהה יותר מהרמה הרוחנית שלו האמתית? בדיוק אותו דבר. אתה מנסה להיות גבוה מדי. לפעמים אתה לא מגדיר את זה בכלל כצדקות. אתה אומר: "אני לא באמת מנסה להיות כזה גדול. פשוט לא הולך לי ודי".

אבל זה לא נכון. שימו לב להגדרה המדוייקת. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב) זה לא צעצוע, זו לא בדיחה, זה לא שיר. הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה אתכם מאושרים יום יום ושעה שעה. אני רוצה אתכם בלי הפסקה עם הרגשה טובה. אם יש לך הרגשה לא טובה, תעצור, בוא תבדוק מהיכן היא מגיעה. זה לא הגיוני! הרי אתה לא באמת אותו טמא מטומא שעבר עבירות בלילה ולא חזר בתשובה בבוקר, ועכשיו מגיע ללמוד תורה והראש שלו מלא בטומאה ואי אפשר להחדיר לו כלום לראש. זה לא נכון! אתה לא כזה. למרות שאתה ממש צדיק ואתה מרגיש כאילו ראית דברים איומים ונוראים, הכל טוב ויפה. תגיד: "חטאתי, עוויתי, פשעתי". אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום. ומדוע? לא משום ששמא עשה תשובה, אלא ודאי עשה תשובה (ברכות י"ט ע"א).

מה כן קורה עכשיו? אתה מגיע לשלב שאתה אומר: "אני לא מצליח ליהנות, ואני רוצה להתחיל ללמוד בתור אדם שעושה את זה בעל כרחו, כי כך ציוה אלוקים". וכולם מכירים את הסיפור על הסטייפלר הקדוש, שהגיע אליו אדם ואמר לו: "אין לי חשק ללמוד תורה". ומה אמר לו הסטייפלר? צעק עליו: "ולי יש חשק?! לומדים בלי חשק!".

תבינו! הסטייפלר היה אחד מגדולי ישראל שמבין בכחות הנפש מהמספר אחד "בשוק". כלומר, אם יש לנו את גדולי ישראל שמבינים בכחות הנפש, הסטייפלר היה אחד המומחים שבהם.

אני אספר לכם סיפור כדוגמא. היתה אשה שחלתה במחלת נפש נדירה. היא חששה לשבת על כיסא או על ספסל או על מיטה, כי היא אמרה: "אולי זה יתפרק ואני אפול על הרצפה". חטפה חרדות, ומאותו יום היתה רק עומדת או שוכבת על הרצפה. תחשבו על אשה כזאת, ותבינו שכמה שזה לא 'נורמלי', המצב הולך ומתדרדר ותוך חודשיים שלושה אתם רואים אשה שלא עומדת, לא קופצת וכל דבר בודקת מה קורה מתחת ואולי זה עומד להישבר.

הסטייפלר אמר שיביאו אותה אליו והוא יפתור לה את הבעיה. לפני שהביאו אותה אליו, הוא ביקש להביא לו כיסא ולהסיר ממנו את המושב. במקומו הוא שם זכוכית דקה ועליה הוא שם שטיח, ואמר: "תביאו אותה לכאן ושתי נשים ישיבו אותה בכח על הכיסא הזה בדווקא".

אתם הייתם אומרים: "מה פתאום! אם אתה מביא לאשה כזאת לשבת, צריך כיסא מברזל שהיא תשב עליו פעם אחת ותראה שלא קורה כלום ותלמד מכך להבא". הסטייפלר לא חשב כמותכם. הושיב אותה על הכיסא, וכמובן שהכיסא התפוצץ והתפרק והיא נפלה על הרצפה, ושאגה שאגות איומות ונוראות. הסטייפלר ניגש אליה ואמר: "הפחד שלך היה פחד אמיתי, באמת היה לך מה לפחד. אבל הנה זה כבר קרה, מהיום אין לך ממה לפחד".

והגברת יוצאת מהבית של הסטייפלר 'נורמלית'!!! מה זה אומר? שאנחנו לא באמת מבינים בתורת הנפש, והסטייפלר היה אחד מאלו שמבינים באמת בתורת הנפש.

אז כנראה שגם אותו אחד שהגיע לסטייפלר היה לו פרצוף "דורש סטירה". כלומר, הסטייפלר הבין שזה בלי סטירה לא יתעורר. אם אני אתחיל לספר לו מה זה לימוד התורה הקדושה ועד כמה זה מהנה, אין סיכוי שהסטייפלר היה מצליח לשכנע אותו. זו היתה התרופה שלו.

הראיה הכי גדולה – מי היה גיסו של הסטייפלר? החזון איש. החזון איש הרי הביא את אחותו להתחתן עם הסטייפלר. אחותו אומרת: "אני יושבת עם הבן אדם בפגישות שידוכים והוא לא שומע. אני אומרת לו משהו, הוא אומר לי: 'מה? מה? אני לא שומע'". אמר לה החזון איש: "אל תדאגי. הוא לא שומע, אבל כל העולם עוד ישמע עליו", כמו שקרה בסוף באמת.

החזון איש, כאשר ראה שני בחורים מתבטלים על הגג של הבית שלו במקום ללמוד, הוא הסביר להם שיש תענוג והנאה בלימוד התורה הקדושה כמו שאין באף מקום אחר, והתחיל משעה אחת ושעתים והלך לשלישית עד שהגיע לשמונה ותשע ועשר שעות ושם כבר אי אפשר להסביר. כלומר, תשע שעות עוד אפשר להסביר לכם מה זה, מעשר שעות ומעלה אי אפשר להסביר. החזון איש הבין שלא מדברים עם בן אדם תלמד! אם לא – תמות… איך זה עובד? תבין עד כמה זה כיף, עד כמה יש פה הנאה, ואז כבר לבד תרצה בכל מאודך ללמוד תורה.

היסוד הוא, לא להכביד על עצמך או על הבן שלך, ולהתחייב ללמוד וללמד לשמור ולעשות "כי אין ברירה". אלא להיפך, לעשות הכל בכדי שהרצון האישי והנפשי יהיה לדבוק בדרך הזו, בהנאה, בשמחה, בהתלהבות ובקיצור בלשון העם והצעירים… 'בכיף'…

ואיך עושים זאת כאשר יש דברים שמפריעים? ואיך מתגברים כאשר יש מכשולים? ומה עושים כאשר לא ברור בדיוק מה הבעיה, אבל ברור שישנה בעיה? על כך בעזרת ה' יתברך בשיחתנו הבאה.

ויהי רצון שנזכה ל'קבלת התורה' תמידית באהבה, ל'אלול' אמיתי באהבה, ולשנה חדשה פורחת ומשגשגת ברוחניות ובגשמיות, לנו ולכל הנלווים אלינו ולכל ישראל, אמן.

ברוכים תהיו!