יש רק דרך אחת "ליהנות מהחיים"

  • הרב אליהו רבי
  • -
  • 19/12/2018

שלום וברכה מורי ורבותי!

 אילו נשאלנו, מי מהשניים אוהב את הנאות החיים וממצה אותן יותר: אדם העובד לפרנסתו מבוקר עד ערב, זמין ללקוחות, פותר בעיות, מנהל עובדים, עונה לטלפונים, מיילים והודעות בקצב מסחרר, ובסוף החודש מגיע לביתו עם סך של משכורת הזהה ל"שכר הממוצע במשק"? או "גנב" השוכב בטל ברוב שעות היום, ובממוצע של פעם בחודשיים שלושה חודר לביתו של אדם אמיד או קצת יותר, פורץ כספת, וזוכה לרווחה כלכלית הזהה למשכורתו "השנתית" של הראשון?

במבט שטחי, ה"גנב" הוא האדם שנהנה מהחיים יותר מכל אחד אחר. הוא לא עובד קשה, אין לו עול והתחייבויות עתידיות, הוא לא אמור לעבור ריאיון עבודה, למצוא חן בעיני הבוס, לקום מוקדם בבוקר לעבודה, להילחץ מכל שינוי בתלוש השכר, ועוד כל מיני "מרעין בישין" העוברים על השכיר או העצמאי "המסודר".

אם נשאיר את הצדק מחוץ לתמונה [אם באמת היה שייך…], הרי שחייו של הגנב טבולים בדבש. השקעה קטנה, הכנסה גדולה, וללא תלות באף אדם בעולם.

אלא מאי? אף אחד מאיתנו לא מוכן להחליף את השקט הנפשי והשלווה, בחיי פאניקה מכל דפיקה בדלת או הבהוב כחול. ובאותה מידה אף אחד לא באמת מוכן לאכול על חשבון מישהו אחר, או להילחם במצפון על כל נסיעה ברכב שנרכש בממונו של אחר.

אם כך, כאשר נידרש לשאלה הזו, נענה בפשטות ובוודאות: "חייו של העובד למחייתו הם החיים הרצופים בהנאות, בעוד חייו של הגנב הם רצף של פחדים ותחושות שליליות".

אם נעלה את רף השאלה, ונחקור מי נהנה יותר מהחיים: העצמאי, הנוטל על אחריותו את התנהלותו של העסק, עמידה בתחרות, שיווק ופרסום, וכל זאת תוך כדי עמידה בדרישות החוק השונות, אולם זוכה בכל נתח הרווחים הגדול של העסק. או לחילופין העובד השכיר, האחראי על מספר קטן של פרטים בעסק הגדול, ומשתכר בשכר קבוע לפי שעה או מקסימום לפי בונוסים התלויים בהצלחות אישיות קטנות.

כאן כבר נתחיל לגרד בפדחת ולהסביר שזה ממש תלוי באופיו של האדם המדובר, ועד כמה הוא בנוי באמת לנהל עסק. אולם, על דבר אחד נסכים ללא עוררין, והוא, שגם העצמאי יכל להיות שכיר ולהסתפק בהכנסה קבועה "ללא כאבי ראש". אולם, הוא בחר את הקמת העסק על שלל "כאבי הראש" שלו, דוקא בגלל רצונו להביא לבית צרור גדול יותר של מזומנים מידי חודש וליהנות מהחיים עוד יותר.

מכאן כבר נגיע יחד למסקנא קבועה בכל אחת מרמות השאלות: האם עדיף "בעל החברה הגדולה" מ"בעל העסק המנוהל כעוסק מורשה"? האם עדיף "הטייקון" על "העצמאי"? האם עדיף "ההוא שכלכלת המדינה תלויה במצב רוחו" מ"הטייקון"? ועוד…

בכל אחת מהשאלות התשובה תהיה זהה. מי שהחליט "לזכות" ולקחת את הנאות החיים צעד אחד קדימה, ולפרוץ מעגל נוסף של "חיי שעה", הוא זה שמעניק לעצמו את  "החובה" לעבוד קשה יותר ולקבל אחריות רחבה יותר לשם כך.

כך שסיכום העניין יהיה: "ככל שעובדים קשה יותר, כך מעידים על רצון להנאות החיים הגדולות והטובות יותר". משהו בסגנון של: "רוצה חופשה מדהימה יותר? תשקיע בעבודה יותר"…

מדהים עד כמה התובנה הזו כתובה בפרשתנו, בברכתו של יעקב אבינו לבנו יששכר לפני אלפי שנים…

ובלשון הכתוב (בראשית מט, יד-טו): "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס  עֹבֵד".

ובמבט ראשון אין מוזר יותר מכך. לאחר שראית שאין כמו המנוחה, מדוע נטית את שכמך לסבול והיית למס עובד? אולם, לפי התובנה המשותפת בשיחתנו, הדברים מאירים כספירים. כי דוקא מי שאוהב את החיים והנאותיהם, יודע ומצליח להשקיע בעבודה טובה בכדי להגיע לתוצאה טובה עוד יותר.

זה נכון בחיי המעשה הגשמיים, וזה נכון עוד יותר בחיי הנפש והנשמה הרוחניים.

אין הנאה "נפשית" או "נשמתית" שאינה תלויה וכבולה בהשקעה אותה יש להשקיע בכדי לקבל את אותה הנאה בדיוק. והיפה הוא, שבדיוק כמו בהנאות הגשמיות, ככל שתהיה ההשקעה גדולה יותר כך תהיה ההנאה גדולה יותר.

ניתן לראות זאת ב"מבחני הרוחניות הקטנים ביותר" או ליתר דיוק "הבסיסיים ביותר" כמו שמירת שבת. רק מי שישקיע "שבת מושלמת" ללא בישול אפילו לכבוד שבת וללא הצצה בנייד, יזכה לחוות את העונג האמיתי, אותו היא מעניקה להורים וילדים המסבים לשולחן מבלי להיות דרוכים לכל אוושת סיר או מכשיר.

וניתן לראות זאת ב"מבחני השפע הרוחני הגדול", כדוגמת "סיום מסכת בעיון" או "חקירה בעומק מלאכת שבת" מיסודה ועד פרטיה ודקדוקיה הקלים ביותר לפי כל דעות הראשונים והאחרונים בנושא ועד לפסיקת ההלכה הברורה.

רק כך ניתן להבין את חייהם המאושרים של האברכים עמלי התורה, אשר הגשמיות המתלווה אליהם באורח קבע אינה "מנקרת עיניים", אפילו לא את של השכיר מפתיחת מאמרנו. אולם, האושר האופף אותם, את נשותיהם ואת ילדיהם בכל גיל, אינו ניתן לתפישה ואינו מצוי גם לא בהיכליהם של ה"טייקונים" ואפילו לא בהיכלו של "ההוא שכלכלת המדינה תלויה במצב רוחו"…

והאברכים בימינו הם בעצם שבט יששכר, אלו שכלכלת המדינה באמת תלויה בהם ובתלמודם, ואלו שמטים את שכמם לסבול דוקא לאחר שראו מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה.

יבטח כל אחד מאיתנו את עתיד חופשתו ונופשיו העתידיים בזה ובבא, על ידי עמל גשמי ורוחני מהנה. נחנך לאורח חיים מיוחד זה את בנינו, ונזכה לרוות מהם נחת ואך טוב כל הימים.

 וברוכים תהיו!