יציבות נפשית

  • הרב אליהו רבי שליט"א
  • -
  • 16/01/2020

שלום וברכה מורי ורבותי!

במסגרת הדברים הבוערים, שוחחנו בשבועות האחרונים על נפשם ודרך התנהגותם של ילדינו בטוב, ואף הידרדרנו במקרים קשים יותר בהם מוטל עלינו להוציא את ילדינו מרקעים שחורים.

כהמשך לסדרת מאמרים זו, נדון היום בנושא מדהים, נפלא ומיוחד מחד, וכואב, ועצוב עד גבול המייאש מאידך.

ונתחיל לפי הסדר:

אנו רגילים לראות בחוצות קריה מקרים רבים בהם אדם פוגע ומעליב את חברו, לפעמים בקול, לפעמים בשקט, לפעמים בכתב ולפעמים בטלפון. הצד השווה שבכולם, שמצד אחד ישנו אדם שחש בצורך להשפיל, להשמיץ ולפגוע בצד שכנגדו.

הפעם לא נדון בתגובה הנדרשת מהצד המקבל, אלא ננסה יחד להבין מה גורם לצד הפוגע להתנהג בצורה זו, ואיך ניתן לרפא מחלה זו מהשורש ולהפוך דרך חיים זו לדרך ללא מוצא שתסיים את אותה 'טרגדיה' לא נעימה אחת ולתמיד.

הדברים נכונים בין חברים, בין בני זוג, ביחסי עובד מעביד, ולצערנו, בדורותינו גם ביחסי מורה, מחנך ותלמיד. רק ששם זה כבר עובר את רף ה'עצוב' ומגיע לרף ה'מסוכן', מה שמחייב את כולנו לחדד חושים ולהיכנס לעובי הקורה.

כאשר אדם חש ביציבות נפשית מלאה, הוא לא יראה לעולם בצורך לפגוע או להשמיץ אדם אחר. הוא לא מעוניין בכך, הוא לא יהנה ממעמד זה, ולהיפך – ככל שידבר סרה באחר, הדבר רק יפריע ויגרע משלוות נפשו ומיציבותו הנפשית המיוחדת כל כך.

לעומתו, אדם שאינו חש באותה יציבות נפשית, חש מעורער במקום בו הוא נמצא, משהו בסגנון 'חוסר ביטחון עצמי' גדול עד משווע, ובחברתם של אנשים אשר 'צועקים' יציבות מול רכרוכיותו ואישיותו הבלתי יציבה. אדם כזה יחוש בצורך נפשי עז לזלזל, לפגוע, להעליב ולהשמיץ את הסובבים אותו. כי הרי להתמודד איתם ולגבור עליהם מבחינה כלשהי הוא אינו מסוגל. מבחינה כלכלית אין לו את האפשרות, מבחינה שכלית התשובה ברורה מראש… וממילא הדבר היחיד שיכול לגרום לו לחוש טוב יותר מאחרים וגבוה יותר מהם, הוא לא לגבוה עליהם באיכות, אלא להנמיכם בעיניו ובעיני הסובבים אותו.

שימו לב טוב! העולם לא באמת מתחלק לאנשים משמיצים ומושמצים, לפוגעים ונפגעים, אלא כל אדם בכל אזור בחייו יכול להיות המשמיץ בעוד שבאזור אחר יהיה הוא המושמץ. הכל תלוי ביציבות ובחוסן הנפשי אותו הוא חש באותו אזור.

לשם דוגמא: אדם שבמסגרת המשפחתית מרגיש יציב יותר מאחרים, לעולם לא ידבר סרה ולא יפגע באי מי מבני משפחתו. לעומת זאת, אותו אדם, לוּ יחוש במקום העבודה, נמוך, מושפל ורעוע, שם כבר תהיה צורת התנהגותו שונה, והוא יהפוך לתוקפני ופוגע.

נעצור כאן, ונמצא את ההקשר בנושא זה לפרשתנו.

בתחילת הפרשה על הפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח) אומר המדרש (רבה פרשה צ"ג סי' ב'), שאמרו האחים זה לזה: יהודה מצד אחד ומושל מצרים מצד שני, שניהם מלכים, ואם מלכים מתעסקים זה עם זה אנו מה אכפת לנו.

כלומר, גם בצד הקדושה וגם בצד האחר ישנן את הרמות הגבוהות ואת הרמות הנמוכות יותר. בכל חברה ובכל עמדה, תמיד יהיו אנשים שתחוש יציב כלפיהם יותר, ויהיו אחרים שתחוש חוסר יציבות בסביבתם. וכאשר רואים האחים את שני ה'יציבים' הללו במלחמת אש, הם מבינים שכאן הוא לא המקום ולא הזמן להתערבותם במלחמת הגדולים.

זו רמה גבוהה יותר מרמתו של מי שמנסה להוריד את האחר, זו רמה של אדם שמבין ומכיר את מקומו ויודע שלא להתערב בדברים לא לו.

ונחזור לענייננו. עצם הבנתה של המחלה בדרך כלל הוא חצי תרופה, ובמקרה זה זו תרופה כמעט מושלמת.

למי שהבין את הדברים, הרי שבבואו לחברה בה הוא מושמץ וסופג ביזיונות ומילים פוגעות. בראיה מפוכחת הוא אומר לעצמו את המשפט הבא: הנה עוד קבוצה של אנשים שמסבירים לי בשפתם עד כמה יציבותי הנפשית מערערת את מעמדם. הנה לפני קבוצה שמוכיחה לי פעם אחר פעם עד כמה זכיתי והצלחתי להגיע ליעדי החיים הרחוקים והמורכבים יותר, בעוד הם מדשדשים אי שם בתחילתה של הדרך.

אדם כזה אמור לראות כל אחת מהעלבונות אותן הוא סופג כמחמאה כנה, ישירה ואמיתית היוצאת מלב כואב ומשוגרת כחץ אל לבו מדושן העונג.

מי שזוכה להבין זאת, לא יהיה לעולם בדרגה של "מקבל ביזיונות באהבה", אלא להיפך – מבחינתו לא יהיו אלו ביזיונות, אלא מחמאות ודברי שבח הטובים ביותר ששמע אי פעם. אלו מחמאות נקיות ללא חשש לחנופה או שקר, אלו מחמאות שמגיעות ממעמקי לבו של המחמיא הפגוע, והמתארות בצבעים הוורודים ביותר את מעלותיו של מי שהושלכו לעברו.

[ולפ"ז בהבנת דברי הגמ' ביומא (כ"ג ע"א) הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין וכו', אפש"ל שנקראו נעלבין ע"ש המעשה שנעשה בהם, ולא בהכרח שנפגגעו מכך, וק"ל].

באותה מידה, אמור כל אדם שנמצא באחת משדות הקרב של חייו בעמדת הפוגע, להבין שבשעה בה רואה הוא צורך לפגוע באחרים, הרי שמוכיח הוא לעצמו ולנפגעים על ידו עד כמה הוא חש קטן ומושפל כלפיהם.

זה נותן כח בעתות צרה וצוקה להתגבר ולפתוח בדף חדש ואיכותי יותר, וסיבה טובה להתחזק ברוחניות ובגשמיות בכדי לעמוד ביעדים מתוך התנהגות חיובית ולא מתוך אחותה השלילית, חלילה.

ויש כאן משהו נוסף.

בעקבות הדברים עליהם שוחחנו עד כה, מובן ומובהר דבר מדהים נוסף. פעמים רבות שם לב כל אחד מאיתנו לכך שלאחר שהפוגע המשמיץ מסיים לכלות את אשפתו לכיוון האחרים, לוּ יהיה אי מי מהם שיעיז "להחזיר" או להעניק מילת הגנה, ולוּ הקלה ביותר, לכיוונו של אותו תוקף. הרי שמיד ישימו כולם לב עד כמה לוקח אותו פוגע את הדברים אישית אל מעמקי נשמתו ונפגע עד כדי עלבון או עד כדי הענקת מיטב חירופים וגידופים כלפי המשיבים לו.

הסיבה לכך היא אחת, בהיות והבחור מלכתחילה חש נמוך קומה נפשית מהסובבים אותו, הרי שבאותה פגיעה בה פגעו בו הדברים מחלחלים ויורדים אל חדרי בטן הרבה מעבר ל'פרופורציה' (בלעז) הנכונה.

דבר נוסף, נמיכות גובהו ושפלותו נותנים לו להאמין שבמילה אחת הוא לא יוכל לגרום תחושה כלשהי למאן דהו מהסובבים, מאחר ודברים אינם נשמעים, ואשר על כן רק לאחר צרורות ומטחי עלבונות הוא מאמין שאי מי מהסובבים אותו אכן ייפגע וחיציו לא ישובו ריקם. ןמאידך המילה הקטנה שנאמרה כלפיו הרי שהיא גדולה כהר געש למול שפלות נפשו, ולכן ייפגע ממנה עד כלות.

ממילא נבין שככל שהמאבק מחריף וככל שהמילים נעשות בוטות יותר, לפנינו אדם הזועק זעקת "הצילו" נואשת בשפה זרה, השפה היחידה אותה הוא מכיר.

ויש לכך משמעות כואבת ומסוכנת במחוזות החינוך של ילדינו.

ילד שמושמץ על ידי מחנכו בעקבות יציבות נפשית רעועה, כמו בעקבות מאורע חד פעמי 'טראגי' ככל שיהיה אותו עבר אותו מחנך לאחרונה. אם כאשר יספר זאת הילד להוריו ישמע שוב ושוב עד כמה 'המורים אף פעם לא טועים', יבין שבעולמנו הצדק אינו הצד החזק, והשכר והעונש אינם מגיעים במידה או בקשר כלשהו למעשה שבעטיו הגיעו. ילד כזה עלול שלא למאוס רק באותה שעה או באותו מחנך, אלא למאוס במערכת כולה, ואז כבר לא יועילו הסברים ותמיכה נפשית בכדי להחזירו לאנושיות.

התרופה 'האמיתית' לכך היא להסביר לילד בעדינות עד כמה גם מורים יכולים לטעות, ועד כמה אין זה נובע מכוונה רעה. ובאותה מידה, להעניק לילד במתנה את האוצר אליו נחשפנו בשיחה זו: תעריץ את המורה שלך יותר, תעניק לו הערכה ואהבה מעבר למה שכביכול הענקת לו עד היום, תן לו להרגיש יציב כלפיך ולא מעורער כמי שודאי חש הוא היום, ותראה עד כמה ישמח הוא להעניק לך מטובו. לא רק שהוא יחוש יציב כלפיך, אלא יותר מכך יחוש הוא שיציבותו הנפשית תלויה במצב רוחך, ומרגע זה ואילך הוא יעשה הכל, אבל ממש הכל, בכדי שמצב רוחך יהיה נפלא עד כדי מרקיע שחקים.

אזהרה: התרופה מדהימה, אולם כדרכן של תרופות יש לטול אותה במינון הנכון ובמועדים המדויקים. יש גבול לדרך ולצורה בה אמור הנער להסתכל על מחנכיו כ'חומר ביד היוצר'. במידה ואתה חש שלא די לך 'לעיין בעלון [הנוכחי] לצרכן לפני השימוש', השתדל 'להיוועץ ברופא האישי' – ברב ובתלמיד חכם בעל נפש גדולה, שיעניק לך את אמות המידה המדויקות המתאימות לך, למשפחתך ולמסגרת הלימודית בה בנך לומד.

הדברים נכתבו בכלליות, משום שזה ה'מקסימום' בו ניתן לפרט בציבור, וההכרח לשוחח על הדברים עלה על הצורך להמשיך ולשמור את אותם במעמקי 'הבוידעם'.

בתפלה ובתקווה שלא תצא תקלה על ידינו, ובברכת הצלחה לכל המורים שבינינו – הן בחינוכם האישי והן בחינוך דור העתיד.

וברוכים תהיו!