שלום וברכה מורי ורבותי!

בתקופה האחרונה החרפנו את המאבק למען עתיד ילדינו, ובמקרים מסוימים אפילו על חשבונם של אחרים, אשר בשנים עברו נהנו יותר מחופש פעולה בכל הנוגע להרס חיי טובי בנינו, וכולנו תקווה שאחוזים אלו, אם כי בודדים הם, ילכו וייכחדו אט אט מהעולם.

במסגרת הזמן המצומצם העומד לרשותי, לשמחתי, אני זוכה להעביר את המאמר, או ליתר דיוק – את השיחה הנוכחית עליה אנו משוחחים מדי שבוע, בשיחת טלפונית עם אחד מבחירי אברכינו, והוא בכישרונו הנדיר מצליח להקליד את הדברים במהירות דיבורי ואף יותר מכך.

את המאמר הקודם, בו עסקנו בדיון על הזכות לספר לילד על "מעלותיו" של המורה ולחנכו ולהדריכו איך לפעול על פיהן, מסרתי בשיחת טלפון בקרבת מקום לילד בן עשר אשר לצורך העניין יקרא מכאן והילך "ינוקא". והנה בסיום השיחה, לאחר שנפרדתי לשלום מידידי הנ"ל, פנה אלי ה"ינוקא", ואמר לי "עד היום חשבתי להיפך". הוא אמר את המילים אגב הכנת ארוחת הערב, ולכן התפלאתי על שבכלל שם לב לנאמר על ידי באפרכסת הנייד. ולכן, שאלתי על מה חשב הוא עד כה להיפך ממה שאמרתי? ובתום לבו אמר לי היניק, עד היום חשבתי שהמורה הוא זה שצריך לבוא לקראת התלמיד ולהרעיף עליו אהבה ומחמאות, ורק לאחר מכן התלמיד אמור להחזיר יחס דומה למורה.

קיבלתי את הדברים כמהלומה רכה, וחשבתי איך להסביר לצדיק שלפני במשפט אחד את הדברים, ואז אמרתי לו כך: "ברמת העיקרון אתה צודק, משום שכך הדברים היו אמורים להיראות. אולם, במידה והדברים לא נראים כך מכל סיבה שלא תהיה, במקום להרים ידיים, טוב יותר שנפנה אנחנו כתלמידים ונעשה צעדים שמעיקר הדין לא היינו מוכרחים לעשותם, ובלבד שהשקט והשלווה, האהבה והאחווה ישובו לשרור בכיתתנו".

לא יכולתי להרחיב יותר. הוא כבר היה עסוק במעמקי ארוחת הערב. אבל ברשותכם, אני רוצה לנצל במה זו לשוחח איתכם, ובעצם גם איתו, על מה שלא הספקתי להשלים באותו ערב (הוא כבר התחייב לקרוא את הדברים ולהפנים…).

בפרשתנו על הפסוק "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח) אומר המדרש (פרק מז סימן כח) שיעקב לא זכה להגיע לגיל של אביו יצחק ולהיפטר מן העולם לאחר מאה ושמונים שנה, בהיות ושלושים ושלוש שנה ניטלו מחייו בעקבות פגישה איומה שהתקיימה בינו לבין פרעה מלך מצרים בבואו לחסות בצל כנפיו של בנו, יוסף, המושל בארץ.

היה זה כאשר נכנס יעקב להיכלו של פרעה, ופרעה פנה אליו בשאלה הבאה: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז, ח). יעקב ענה לפרעה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (שם, ט). ועל כך כעס הקדוש ברוך הוא על יעקב, ואמר חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות נ"ד ע"א), וחייב כל אדם להאמין שגם כל הדברים הרעים שעוברים עליו טובים הם בשבילו ונועדו אך ורק למענו ולמען הסובבים אותו. ואם כן, מהו היחס הזה לחייך, ועוד לדבר צורה כזו למלך מצרים? בעקבות כך, גזרה חכמתו יתברך ועל כל מילה שנאמרה באותו מעמד נחתכה שנה מחייו של יעקב אבינו.

שואלים על כך, והלא המילים שהוציא יעקב מפיו היו בסך הכל עשרים ואחת, בעוד שבפועל ניטלו מחייו שלושים ושלוש שנה. ועל כך עונים רבותינו בעלי המוסר, שגם על שאלתו של פרעה "כמה ימי שני חייך" עם התיבות שלפני ואחרי הוּרְדוּ מחייו של יעקב שנה לכל מילה, וזאת משום שעצם שאלתו של פרעה מראה שפניו של יעקב הביעו צער, מכאוב וייסורים, והם אלו שגרמו לפרעה לשאול שאלה זו. ואשר על כן, גם על כל מילה באותה שאלה ירדה שנה מחייו של יעקב אבינו.

והדברים מזעזעים. יעקב אבינו, בחיר האבות, בשביל פגישה שאולי ארכה שלושים ושלוש שניות הפסיד שלושים ושלוש שנה מחייו. נתאר לעצמנו לוּ היינו עומדים במחיצת גדול הדור, והיו מספרים לנו שנוכל להאריך את חייו ולוּ בשנה אחת, ואולי אפילו בחודש אחד, הלא ודאי שהיינו נותנים את כולנו ואת כל אשר בכוחנו בכדי להאריך חיים אלו, אפילו על יום אחד או על שעה אחת היינו מוכנים למסור נפש. והנה כאן לפנינו בחיר האבות, המיוחד שבכולם, גדול הדור לא רק באותו דור, אלא בדורות רבים שלפניו ושלאחריו, מאבד מחייו שלושים ושלוש שנה תמימות, וכל זאת בעקבות פנים שלא שידרו חיוך ושמחה.

מורי ורבותי, אין ולא היתה לנו את הזכות לערער אחר מי מחכמי ישראל, וכל שכן וקל וחומר שלא אחר האבות הקדושים, ולא אחר הבחיר שבהם. אולם, לחיינו ולחיי ילדינו אנו אמורים ללמוד יסוד אחד, והוא אמור להיות מחייב, מחזק ויורד עד דכדוכה של נפש. אם פניך אינן מאירות ואינך מחייך, אתה בבעיה, ובבעיה גדולה מאד. אם פניה של רעייתך או פניו של אחד מילדיך אינם מאירים ומחייכים, אתה באותה בעיה חמורה, ואף יותר מכך – זו בעיה שיש בה חשש לסכנה.

אם ילד, מכל סיבה שתהיה, לא הולך למקום לימודו ולא חוזר ממנו עם חיוך ושירה על שפתיים, הרי שמשהו במהלך כאן לא תקין, לא ראוי ומשווע לשינוי.

ינוקא יקירי! גם אם קרה ויחסיך עם אחד המורים התערערו מסיבה כלשהי, תוכל להתחפר תחת הטענה הצודקת בהחלט האומרת שעל אותו מורה לקרב אותך ולהאיר פניו אליך, ורק לאחר מכן תאיר אתה את פניך הנאות כלפיו. זה יכול להימשך ימים ספורים, זה יכול להגיע גם לכמה שבועות, ובמקרים חריגים זה גם עלול להסתיים לאחר כמה חודשים, והיו דברים מעולם. אולם, במהלך כל התקופה הזו פניך לא יאירו ושפתיך לא יביעו חיוך כדבר יום ביומו. ימים כאלה הם ימים קשים לכולנו, ולמען שלמות נפשך איני קורא להם ימים של סכנה.

אולם, ניתן בדרך אחרת לסיים תקופה קשה זו ברגע אחד. ברגע בו תחליט אתה להאיר פניך לאותו מורה, ברגע בו תחליט אתה להיות אותו ילד שבא בסוף השיעור ואומר לו שנהנית, אבל ממש נהנית מהשיעור הנוכחי. או לכתוב לאחר מבחן, גם למורה הלא רגוע הנוכחי, תודה רבה על המבחן, תזכה להאיר את נפשו. מן הסתם הוא לא עושה זאת בכוונה תחילה ומן הסתם הוא עובר משהו, בין אם בכותלי מקומות החינוך בהם הוא מלמד ובין אם מחוצה להם. תפקידך להיות זה שמאיר את נפשו החשוכה בתקופה זאת באור יקרות ומראה לו את הצדדים היפים של החיים ושל הכיתה, וגורם לו לשוב ולהאיר פנים באור שיופנה כלפיך וכלפי כל חבריך.

יזכנו הקדוש ברוך הוא להאיר לעד פנינו לכל נברא בעולם, לשמוח בחלקנו, להיות מאושרים בכל אשר עובר עלינו ולזכות ולדעת את אותה הארת פנים ושמחה תמידית בילדינו ומשמים ישמרו על הצאן לבל ייפגעו, חלילה, ממבוגר זועף או ממורה חשוך פנים, ואור שבעת הימים יאיר מפנינו ומפני בנינו לעד, אמן.

ברוכים תהיו!