שלום וברכה מורי ורבותי!

ושוב אנו משוחחים על הדברים הבוערים באמת, ומה בוער יותר מאשר לבעור בשלהבת דת קודש למען ה' יתברך וקיום רצונו?

בפרשתנו, במעמד קריעת ים סוף מספרת לנו התורה הקדושה כי בהתייצב עם ישראל על חוף הים, אמר משה לעם ישראל את דבר ה': "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). באותה שעה, על פי דברי חז"ל (לחד מ"ד בסוטה ל"ז ע"א), רצו בני שבט יהודה, שזכו במלכות ולהם היה את דין הבכורה, לקפוץ ראשונים למים. אולם, בני שבט בנימין, האח הצעיר ביותר שבשבטים, קפצו ראשונים עוד בטרם הספיקו אחיהם הגדולים בני שבט יהודה לעכל זאת.

על כך אומרת הגמרא הקדושה את דברי הפסוק "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם" (תהלים סח, כח), כלומר שהיו בני שבט יהודה רוגמים באבנים את בני שבט בנימין על כך שהסיגו את גבולם וקפצו ראשונים למים תחתיהם. וממשיכה הגמרא: "לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה מארחה של השכינה הקדושה בחלקו בבית המקדש". וזאת, משום שהיו חלקים נרחבים בבניין בית המקדש וכליו המיוחדים בחלקו של בנימין.

ועל כך נשאלת השאלה, היאך ניתן לומר שזכה בנימין הצדיק בזכות של מעשה שבכלל לא הוא עשה אותו אלא בניו, שהרי שנים רבות לאחר מותו קפצו צאצאיו למים, והיאך ניתן לומר שמסירות זו נובעת מצדקותו של בנימין ובגללה זכה לאירוח השכינה?

והתשובה על כך, מורי ורבותי, כרגיל, מדהימה, מחכימה, מאלפת ומלמדת, וממנה יש לכל אחד מאתנו לשאוב את אורח חייו וחיי ילדיו.

כאשר הגמרא הקדושה מתארת את מסירותם הגדולה של בני שבט בנימין, היא מבינה שלא מדובר כאן בהתלהבות של רגע או בהחלטה שהתקבלה באותו דור. היא מבינה שמדובר כאן במשפחה עם שורשים עמוקים של מסירות נפש. אותם שורשים, אשר נחצבו עוד דורות רבים לפני כן, ועוד בחייו של קטן השבטים – בנימין.

לאמֹר, אין אפשרות להגיע לרמות גבוהות כל כך של מסירות נפש מבלי ששורשי המשפחה ואבותיה הרוחניים מחנכים לכך יום יום ושעה שעה. ההחלטה על החלוקה של ארץ ישראל התקבלה עוד הרבה לפני בוא עם ישראל לארץ. אולם, שורשי מסירות נפשו של בנימין היו נטועים כבר אז וראויים להיות אלו שיארחו את בית המקדש בחלקם.

קפיצת בני בניו לים סוף בהוראת ה' יתברך, לא היתה הסיבה לכך שזכה בנימין להיות המארח של בית המקדש בחלקו, אלא אך ורק סימן מובהק לכך שזו דרך החינוך שבחר הוא לבניו ולנכדיו ושממנה נלמד עד כמה היה הוא עצמו מוסר נפש למען שמו יתברך.

ואמנם, בכל הנהגה ובכל מידה טובה דרוש חינוך רב ושורשים עמוקים בכדי להפכם לחלק מאורח חייהם של בנינו, אולם יותר מכל מידה אחרת ומעל כל מעלה אחרת, ניצבת מסירות הנפש כמעלה אותה ניתן להנחיל ולהשריש אך ורק על ידי חינוך ודוגמא אישית של ההורים. וזאת, משום שקשה מאד להסביר לבן, בכל גיל, על ההיגיון העומד מאחורי מסירות הנפש. הרי מדובר כאן כביכול בחיים שהולכים לאבדון, מדובר כאן ברוע בהתגלמותו, ועם כל זאת אתה אמור להאמין שזה הדבר הנכון ביותר ואף לעשות זאת בשמחה גדולה.

לרמה כזאת ניתן להגיע אך ורק על ידי חינוך וסביבה תומכת המלמדת מרגע היוולדו של הילד, שלא מה שרואים בעיניים הוא מה שקורה באמת, אלא פעמים רבות ההיפך הוא הנכון. מה שנראה לנגד עיניך כסוף אבדון וחידלון הוא התחלה הצלחה ועליה רוחנית וגשמית.

שבט בנימין הספיקו לקפוץ למים הרבה לפני שבט יהודה, לא בגלל שהם היו כישרוניים יותר ועיכלו את המשימה העומדת למולם מהר יותר. ההבדל היה בכך שבעוד שבט יהודה דנים במה מוטל עליהם לעשות, שבט בנימין היו אלו שלא ראו כאן מקום לדיון, וכחלק מטבע שני זינקו למים כתוצאה ישירה מאותה מסירות נפש בה חונכו ועליה גדלו.

ואמנם, אומרים בשם הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א שהסיבה שבגללה השליכו בני שבט יהודה אבנים על בני שבט בנימין לא היתה משום שניסו למנוע מהם לקיים את המצווה, אלא משום שחששו שיהיה מי שיראה את בני שבט יהודה עומדים ולא קופצים למים כמי שמזלזלים בציוויו של הקדוש ברוך הוא, ורק משום כך השליכו עליהם אבנים "בעדינות", בכדי שכל הסובבים מעם ישראל ומחוצה לו ידעו ויבינו שגם הם היו רוצים להיות הקופצים ראשונה למלכות, אלא שכורח הדיון גרם להם להפסיד זכות זו.

בשבוע שעבר דיברנו על 'פרעה הקטן' הנמצא בלבו של כל אחד ועל כך שפעמים רבות אוחז אדם בעבירה כלשהי ויצר הרע משכנע אותו שאין זו עבירה, ולפעמים אפילו שהמדובר הוא במצווה גדולה. הדרך להיפטר מ'מחשבות פרעה' שכאלה היא להתנתק מיידית מאותה עבירה, והדרך להתנתק מיידית מאותה עבירה היא אך ורק על ידי מסירות נפש.

פעמים רבות זכינו לראות את אבינו רוענו, מורנו הרב חיים רבי שליט"א, ממליץ לאדם הנראה רחוק כל כך משמירת תורה ומצוות שאין נראה שאפילו ריח של יהדות כלשהו נודף ממנו, לעזוב ברגע זה את כל עסקיו ועיסוקי ההבל להם הוא חשוף, וכבר היום לשנות את דיבורו התנהגותו ואורח חייו ולהיכנס ולהיות אחד מחובשי ספסלי בית המדרש.

ותמיד הדברים נראים תמוהים ובלתי מובנים – היאך ניתן לקחת אדם שעד לרגע זה כל מעשיו היו פשע ורשע ולבקשו באבחת הוראה לשנות את כל אורח חייו מן הקצה אל הקצה? אולם, המציאות הוכיחה את צדקת דרכו, שהיא בעצם צדקת דרכה של תורתנו הקדושה.

במסירות נפש, בקפיצה לאורח חיים חדש, ניתן ברגע אחד לזכות אכן לחיים חדשים ולגלות עד כמה אפילו היצר הרע הופך למשלים אט אט עם המצב ולקבלו כמובן מאליו. כאן, דווקא אותם "המבינים לנפש האדם" ו"היורדים" לרמתו הרוחנית הנמוכה של הבחור מתוך אהבה, דאגה והתחשבות, גורמים מבלי להתכוון להרס אורח חייו ולסתימת הגולל על התפתחותו הרוחנית.

מסירות נפש היא לא המעשה שעליו מקבלים שכר, אלא היא עצמה קבלת השכר. ברגע בו מוסר האדם את נפשו למען המטרה הרוחנית, בו ברגע מעניק הוא לעצמו את האושר, ואת הסיבה לחיים מלאי משמעות.

ואין צורך לשם כך לעמוד בניסיונות כואבים או בייסורים קשים, אין צורך לשם כך למות על קידוש ה'. הדרישה מכל אחד מישראל לחיות על קידוש ה', ליהנות על קידוש ה', לגדול, להצליח ולהתפתח על קידוש ה'. ולא רק שזה אפשרי, לא רק שזה נכון, אלא הרבה מעבר לכך – אין אפשרות ואין דרך אחרת להתפתחות לאושר ולהצלחה.

יזכנו ה' יתברך להשכיל ולחיות במסירות נפש למען שמו באהבה, ולזכות להנחיל בדוגמא אישית אמיתית וטובה לבנינו אורח חיים נאצל זה, ונזכה לראותם מוצלחים ומבורכים בכל מכל כל, חיים של קידוש ה', חיים טובים ושלווים, בנחת ובמילוי כל המשאלות לעבודתו יתברך.

וברוכים תהיו!