זהירות! גם לחץ עם כוונות טובות עלול להיות מסוכן

  • הרב אליהו רבי שליט"א
  • -
  • 29/01/2020

שלום וברכה מורי ורבותי!

במסגרת שיחותינו על הדברים הבוערים באמת, שוחחנו לפני שבועיים ושלושה על הזכות והחובה לעדכן במידת הצורך את הילדים שגם מורים עלולים לטעות, ולא תמיד על התלמיד לקבל מילים קשות ופוגעות כחץ המכוון ללב. לא נחזור להאריך בדברים, ומי שלא היה עד לשיחות אלו, מתבקש לפנות לעלונים הקודמים בפרשיות "ויגש" ו"ויחי" ולהתעדכן לרווחתו ולרווחת ילדיו.

תגובות רבות קיבלנו על שיחות אלו, כשמתוכן אני רוצה, ברשותכם, לצטט שתיים מרכזיות ומאפיינות תגובות רבות אחרות, כאשר האחת עונה על חברתה.

התגובה הראשונה התקבלה מלבה המורתח של אם מישראל שכתבה, שלאחר שנים של הדחקה הגיעה לאותה מסקנה, אם כי באיחור מה, איחור שגבה מחיר לא זול מחיי ילדיה, אולם טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

התגובה השניה היתה מבן תורה האמון על "חיי צער תחייה ובתורה אתה עמל", וכדלהלן: וכי עלינו להיבהל ולהילחץ כל כך מילד המקבל נזיפות ומילים פוגעות שלא כדין ממורו, ומדוע אנו חוששים כל כך לירידתו הרוחנית והגשמית בעקבות כך וממהרים ללטפו באהבה וברוב חיבה? אולי ההיפך הוא הנכון? אולי מה שמוטל עלינו הוא להראות לילד שישנן גם תקופות לא כל כך חיוביות בחיים וגם איתן יש להתמודד, וכאשר מלווים את חיינו סבל וצער, עלינו ללועסם ולמצות את המרור עד תומו?

כאמור, התגובה הראשונה האמיתית והכנה עונה על התגובה השניה, ומזכירה עד כמה עלול הנער לקבל את הדברים שלא בגודלם הנכון ולהסיק מסקנות חפוזות עד כדי אובדן.

בטרם נעבור ללקחי פרשתנו, אספר מעשה "אנוש" שהייתי עד אליו בצעירותי.

בחור שבילדותו ספג ממורו השפלות ונאצות, אלימות מילולית ואפילו פיזית, ומאז נשבע לעצמו שיום יבוא ויהיה גדול וכל יכול וישוב לנקום במורו על כך.

ואכן, מיד לאחר נשירתו מהדרך השקיע את כל כולו בכל לוחמה וקרב מגע אפשריים, ולאחר 'ששרף' את מיטב ימי בחרותו, חזר למקום הלימודים ממנו פרש, נפגש עם המורה ואמר לו את המילים הבאות: "כיום, לאחר שאני בוגר ובשל יותר, אני מבין ששום טוב לא יצא מלוחמה פיזית נגדך. אולם, דבר אחד אני מבקש, אנא! קח איתך את סיפור חיי, ותזכור שטעות שעשית ואפילו לא שמת לב אליה, גרמה לבחור כמוני להרס של חיים. כיום, באיחור, אני מוצא את עצמי ללא תורה, ללא עבודה וללא סיכוי סביר להקמת משפחה נורמלית".

בשולי הדברים, סיפר לנו אותו בחור, שבאחת הקרבות בהם נלחם במזרח הרחוק עם זדים, כשמראש כללי התחרות הגדירו כמנצח את מי שמצליח לשלוח את יריבו לישיבה של מעלה או של מטה… ואכן, מיד בתחילת הקרב היה ברור לכולם שהיריב הגוי הוא זה שעומד לנצח. הוא היה שרירי יותר, גדול יותר ואיש לוחמה מנוסה ומדויק הרבה יותר. אולם, ברגעים האחרונים, כאשר ראה בחורנו כי כלו כל הקיצים, דמיין לעצמו את אותו מורה שהשבית את חייו בתור היריב הנלחם נגדו, ובאותם רגעים קיבל תעצומות נפש וכוחות למעלה ממושגיו האמיתיים וחבט ביריב עד זוב דם וחיים. גם כאשר הוכרז כמנצח, הוא לא הצליח לחדול מלחבוט בשייריו של היריב. את כל זעמו, תסכולו ושנאתו הוציא על אותו בן נכר.

הסיפור אינו מכלי שלישי או שני, אלא הוא סיפור שהייתי עד לו. לו היה מאן דהו שידע להשכיל ולעמוד לימינו של אותו בחור בנערותו ולהסביר לו שאותו מורה לא באמת שונא אותו ולא באמת שש להכאיב לו, אלא מצוקות החיים ומשברי הנפש, ואלי אפילו כוונות טובות הם אלו שהובילו אותו להתנהגות נלוזה זו, זוכה היה אותו בחור להינצל, ואולי היום היה הוא מטובי מחנכי הדור הבא.

אולם, הפעם נעלה בשלב אחד נוסף. שלב של מעבר לזכותו של הילד לחיים ללא השפלות. שלב שנקרא: "חיים ללא לחץ".

וכלפי מה הדברים אמורים?

ישנם הורים או מורים שיודעים שלא להידרדר לרמת פשע של השמצת והעלבת הקטינים. אולם, מתוך רצון טוב וכוונות מדהימות מלחיצים הם את הקטנים ודוחקים בהם לסיים את חוק לימודם ולהוביל את עצמם להצלחה, גם בתמורה לאבדן שלוות הנפש משני הצדדים. הכוונות טובות, התוצאות בטווח הקצר גם הן יכולות להיראות טוב. אולם, בטווח הארוך ניצב בפנינו ילד, שמיום ליום ומעומס לעומס כבד יותר, לוקח את החיים כעול גדול יותר ואת איכות החיים ברמת הקרקעית.

ושוב, לא מדובר בהורים או במורים המזלזלים בילדיהם חלילה, לא מדובר בתוקפניים שלא כדין,  מדובר בסך הכל באנשים עם רצון טוב שלוחצים ודוחקים את בני הנוער יותר מכפי כוחם, ועושים זאת בלחץ 'פיזי' מתון עד לא מתון בכלל…

בפרשתנו, בתיאור העול אותו הטילו המצרים על עם ישראל, ובמקביל העול אותו העניק הקדוש ברוך הוא למִצְרִים בתמורה, איננו רואים ייסורים מהותיים הגדולים יותר מהדוחק והלחץ אותם העניקו המצרים לעם ישראל, ובתמורה לכך קיבלו אותו בכפל כפליים מהקדוש ברוך הוא.

בפרשת שמות כאשר ה' יתברך מסביר את התערבותו למען עמו הוא אומר: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. כלומר, הלחץ הוא אסון מצריים הגדול ביותר הגורם לי להתערב למען עמי ישראל.

ואמנם גם עם ישראל התלונן על העבודה יותר מאשר על הרג ילדיהם כאמור: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", שהיה קושי השעבוד קשה בעיניהם יותר מכל אסון אחר.

וכן בפרשת "כי תבוא", בסיכומה של גלות מצרים, אומר הכתוב "וירא את עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו", כאשר הלחץ מככב בתור הדבר האיום והנורא ביותר אף מעבר ל'עמלנו', אלו הבנים ששוקעו בטיט (הגדה של פסח).

ללמדך, שהעול, הקושי והייסורים הגדולים ביותר הם ייסורי הלחץ הגורמים לאדם לאבד את שיקול דעתו ושלוות נפשו. צער שאין למעלה ממנו!

וילד, נער ומתבגר, המכירים את העולם מהחוויות הקטנות אותן חווים הם בימיהם הראשונים על אדמת הארץ, משכילים להבין מאותם מאורעות קטנים מהם החיים ועד כמה נעימים ונחמדים הם. וכאשר 'זוכים' הם ללחץ מתוך כוונות טובות, 'מבינים' הם שאלו הם החיים, זה טעמם, וחיי קושי ממתינים להם בעתיד.

גם אם יש לך כוונות טובות, אל תאבד את עתידו של ילדך או תלמידך בשוגג. חיים שכאלה עלולים להסתיים במזרח הרחוק תחת כפותיו של גוי מגושם, ועד עלייתך לשמי רום לא תדע שבידך היה הדבר.

ולשואלים אם כן היאך ניתן לדעת מהי רמת הלחץ המותרת ומה הרמה האסורה, התשובה היא: שבכל ספק ברמת לחץ, יש "ספק נפשות" והדין הוא בכל ספק נפשות לחומרא. מחוסר לחץ לא יקרה אסון הגדול יותר מלחץ מיותר, כך שעדיף להחמיר ולהרפות.

יזכנו ה' יתברך לגדל את בנינו ובנותינו בנחת ובנחת, ולרוות מהם רק נחת כל הימים.

וברוכים תהיו!