"ומותר האדם מן הבהמה אין"

  • מורנו הרב שליט"א
  • -
  • 15/11/2018

פרשת ויצא תשע"ט

איך "נפטרים" מהצרות…

בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", למדים אנו מוסר השכל גדול מאד – כיצד בן תורה, עובד ה', בעל אמונה גדול מאד, מתגבר על כל המכשולים ומנצח את כל הגיבורים החיצוניים, ומבטל את כל הדינים והקליפות ומצליח בכל מעשיו בעולם הזה לדורות עולם, דורות ישרים מבורכים.

הנה, בפרשה הקודמת, פרשת "תולדות", יעקב אבינו מקבל הודעה קשה מאד מרבקה אִמו על כך שנאמר לה ברוח הקודש על רצונו של עשיו להורגו (בראשית כז, מב). נורא ואיום! כאשר לבסוף, רבקה אמו ויצחק אביו מצווים עליו לילך לחרן. ויעקב אבינו מקיים את השליחות של אביו ואמו ויוצא לחרן, שנאמר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (שם כח, י).

וגם בדרכו חרנה, באופן מעשי, מגיע אליפז להורגו ולא מפחד ממנו כלל. ומסתברא שהיה יכול יעקב אבינו להכות אותו מכה אחת ולהטמינו בחול, אך יעקב אבינו, במקום זאת, נותן לו את כל ממונו וממשיך בדרכו לחרן.

ובחרן, בבית לבן הארמי, הארמי – אותיות "הרמאי", לבן משקר עליו עשרת מונים מאה פעמים, וגם יעקב אבינו עובד יום ולילה בעבודה קשה מאד, וכמו שנאמר: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (שם לא, מ)[1].

והשאלה הנשאלת היא – מהיכן הכוחות האדירים האלו של יעקב נגד שלושה אויבים קשים – עשיו, אליפז ולבן הארמי?

לא סתם בן תורה.

ועוד יש להוסיף מה שמצינו בזוהר הקדוש (על הפרשה דף קנד:), שבזכות יעקב מתקיים העולם, ובזכות יעקב התקיים אברהם אבינו[2]. ועוד מובא בזוהר הקדוש (ויקהל קצח.) על הפסוק: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹקָיו" (תהלים קמו, ה), כפשוטו – התקוה והציפיה של יעקב אבינו תמיד אל ה'. ומוסיף הזוהר הקדוש, לא לקרוא "שִׂברו" בשי"ן שמאלית, אלא "שִׁברו" בשי"ן ימנית, לשון "שֶׁבֶר". כלומר, יעקב אבינו מוכן להישבר לגמרי לכבוד ה', ממש מסירות ואהבה עצומה, להיות בבחינת "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (תהלים נה, יט)[3], ולהיות שמח בזה מאד מאד. והפסוק משבח באופן מיוחד את יעקב אבינו בחיר שבאבות.

ועוד, שיעקב אבינו מציל את אברהם שהיה שקול כנגד כל העולם (זוה"ק פר' וירא קה:), וממש אברהם אבינו ניצל מהאש אך ורק בזכות יעקב אבינו שהוליד שבטי יה בשלמות (שם פר' אחרי נז.).

ועוד, רש"י (ס"פ תולדות) מלמד אותנו שבגיל 63 יעקב קיבל את הברכות מיצחק והלך ללמוד תורה ונטמן בבית שם ועבר 14 שנה ועסק בתורה עד גיל 77 (ועיין מגילה יז.) וגם בלילה לא שכב במיטה (מד"ר פרשה סח). ויעקב אבינו זכה להיות בחיר שבאבות.

ומפורש במשנה (אבות פ"א מ"א), על שלושה דברים העולם עומד: על התורה – כנגד יעקב, ועל העבודה – כנגד יצחק, ועל גמילות חסדים – כנגד אברהם. ובגיל 77 הגיע יעקב לחרן ועבד 7 שנים אצל לבן, וכשהיה בן 84 שנים נשא את לאה ורחל, כידוע. ויעקב אבינו זקן ויושב בישיבה (יומא כח:).

ואם כן, השאלה מתעצמת – מהיכן הכוחות הרוחניים האדירים האלה של יעקב אבינו?

הכחות של יעקב הם פרי היגיעה והמאמץ בתורה ויראה

ויתכן לבאר, שבאמת יעקב אבינו זכה לקיים בשלמות את הפסוק: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (קהלת ג, יט). כלומר, העמל והיגיעה העצומים, הגדולים והנוראים של יעקב אבינו בתורה ויראה, אשר גם בלילה לא שכב במיטה, הם הם הסימן לאהבת התורה, וממילא מביאים לזלזול בכל עניני העולם הזה, ממש הרגשה של "הכל הבל הבלים". יעקב אבינו לא התלהב ולא התרגש – לא מכסף, לא מכבוד, לא מתאוות ולא מכלום! ושמר על הקדושה כל ימיו ממש (עיין יבמות עו.). ואם כן, אחר שהגיע להשגות כאלו כתוצאה מעמל התורה, בודאי שלא חשש ולא נבהל ולא התרגש לא מעשיו, לא מאליפז ולא מלבן, כולם הבל הבלים!

כאשר יש עמל תורה גדול שכזה, יש כאן עלייה רוחנית גדולה מאד מאד וזוכים להרגיש אחרי עמל תורה כזה שכל העולם הבל הבלים.

שלמות באמונה מכח התורה

ובעומק יותר, האמונה והדבקות שלהן זכה יעקב אבינו היו בהשגות גבוהות ביותר, והרגיש באופן מעשי שהכל מהשמים בלבד, ואי אפשר לפגוע בו לרעה. ולכן, אין לו גם פחד מעשיו ואליפז הרוצים להורגו, כי הוא עוסק בתורה, והתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא (סוטה כא.). ובעיקר, שמכח התורה זכה לשלמות באמונה של "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה), ואין לחשוש ולא לפחד כלל ועיקר.

והחידוש כאן, שאליפז לקח כל ממונו ואין לו כלום. והנה, כשהגיע לחרן מתחיל לחזור רגלי להר המוריה כדי להתפלל, ועדיין לא חושש מעשיו הרשע ולא כלום. ומהשמים קפצה לו הדרך (עיין חולין צא:). ורואים כאן שמכח גדלות עצומה של התמדה בתורה יום ולילה ממש, זוכים להשגות עצומות באמונה ולא מפחדים כלל ועיקר.

"חיות רעות" פוגעות רק בראש

ובזה מבואר הפסוק בפרשה (כח, יא): "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו", ופירש רש"י, מפני חיות רעות. וקשה, מה יעזור כאשר כל גופו גלוי ואין עליו הגנה ולא כלום, ועדיין הסכנה קיימת?!

אלא כוונת חז"ל הקדושים ללמדנו, כי יעקב אבינו ע"ה שמר על הראש, כלומר על חכמה, בינה ודעת, שלא להיבהל ולא לחשוש כלל ועיקר מהרשעים האלה, ולא להיכנס לחרדות, בלבולים וחוסר ישוב הדעת. אלא אדרבא, יעקב אבינו, בזכות עמל התורה הגדול שלו יום ולילה 14 שנה בלי הפסקה, זכה לקירבת ה' גדולה מאד ואמונה ודבקות והרגשת ביטחון גדולה, בבחינת "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה'" (תהלים לא, כה), והלך עם זה לחרן והיה רועה את צאן לבן.

גם בשדה עם הכבשים ניתן לעבוד את ה' יתברך

וגם שם, בעבודת הצאן, הכבשים, העיזים והפרות, זכה להשגות רוחניות גדולות. וזה נקרא: "וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו"[4]. וכך משמע בזוהר הקדוש (ויצא קסב:), שכאשר יעקב אבינו עבד אצל לבן במקלות, "אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם" (בראשית ל, לח), קיים בזה מצוות הנחת תפילין, עיין שם.

ויתכן לפרש, מה זה תפילין? דבקות בה', כנגד הלב וכנגד המח, ולכוון לשעבד את כל גופו להיות עבד ה' (עיין שו"ע סי' כה ס"ה). וממילא כאשר יעקב אבינו, איש האמונה הגדול, יודע שהעולם הזה הבל הבלים והכל מהשמים ויש עליו השגחה פרטית כל רגע, אז גם בזמן שהוא בשדה עם הכבשים מכוון שזה מהשמים. וגם כשמתקן את המים על ידי המקלות זה מהשמים. וגם כאשר מרגיש שרב נורא בקיץ בשדה ואין מטריה ואין שמשיה ואין מזג ואין כלום, הוא מרגיש שיש את ה' יתברך אשר שומר עליו תמיד. וכן, בחורף – רוח סערה, חושך, אפילה וקרח בלילה, והוא בשדה משגיח יום ולילה במסירות שמירה מעולה (עיין ב"מ צג:), ומרגיש כל רגע דבקות בה' יתברך. ואז בודאי זה כמו תפילין, זה עבד ה', זה עבודת ה', זה כבוד שמים וזה רצון ה' יתברך וזה שליחות של יצחק ורבקה.

וכנראה שהזוכה להשגות באמונה מרגיש באמת שהעולם הזה הבל הבלים, ולכן לא מקפיד, לא שונא, לא כועס, לא דואג, לא בלחץ ולא נעלם ולא כלום.

ויש ללמוד מיעקב אבינו שקשה מאד להגיע להשגות באמונה, השגות בשמחה, השגות בעבודת ה' בלי תורה. כשאין תורה, יש ראש עקום ופיזור הנפש וחוסר ישוב הדעת. וכיצד יגיע לקירבת ה' באמת?! אלא שהזוכה באמת לתורה, זוכה גם לאמונה, גם לשמחה וגם לעבודת ה'. וזה בודאי מסלק את כל החרדות, הביזיונות, הקפידות והבלבולים וכל מיני מרעין בישין. ואברהם אבינו ע"ה למד אמונה 40 שנה עד שהגיע לשלמות באמונה (עיין כ"מ פ"ק מהלכות ע"ז)[5].

וכידוע, רועי צאן פסולים לעדות (סנהדרין כה:) ולא נאמנים בשבועה (ב"מ ה:), וזה תוצאות של ראש עקום ונכשלים בגזל רחמנא ליצלן. ומאידך, יעקב אבינו רועה צאן, דוד המלך רועה צאן ומשה רבינו רועה צאן, וזכו להיות ולעשות עבודת קודש וזכו להיות מרכבה לשכינה.

עמוד התפילה

בתפילת העמידה, כשאומר בברכת "אבות", "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", יש לכוון שה' יתברך השגיח על אברהם והשגיח על יצחק והשגיח על יעקב בהשגחה פרטית גדולה ועצומה, וזכו למעלות רבות ברוחניות. וכדאי להוסיף ולכוון "ריבונו של עולם, תשגיח גם עלי בעין טובה, שאזכה תמיד לעליה רוחנית, לקדש שם שמים לדבקות בך תמיד, להשגות נוספות באמונה". וזה עושה רעש גדול בשמים. והלואי שנזכה לכך, אמן ואמן.

[1] ובגמרא (ב"מ צג:, עיין שם) למדים מהנהגתו של יעקב אבינו כיצד צריכים רועי צאן להשגיח על הכבשים והעיזים, ואפילו מגיע אריה באמצע הלילה.

[2] וזה כוונת הפסוק (ישעיה כט, כב): "כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם", עיין שם.

[3] ובבחינת "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג) (זוה"ק ויקהל שם).

[4] וידע לשמור על הראש (עיין קול יהודה לרבינו הגר"י צדקה זיע"א).

[5] וכל זה מכח התורה שלמד אברהם אבינו ואז התמקד באמונה 40 שנה.