שלום וברכה מורי ורבותי!

אחד הסיפורים היותר מוכרים על הקיסר ניקולאי השני מספר על כך שבצעירותו, כאשר אביו רצה למנותו ליורש העצר, לאמור, המלך הטבעי הבא שיומלך 'אוטומטית' לאחר מות אביו, ביקש הוא להפכו לחכם ומושלם בכל מידה נכונה. לשם כך, שכר לו את טובי המורים והמרצים, שעמלו במשך שנים להפוך את הנער לבוגר בעל ראייה ארוכת טווח, למבין בכל דבר ועניין, ליודע הכל, ולאיש אשר 'כל רז לא אניס ליה'.

בסיום מסגרת הלימודים המפרכת והמתישה, שבוע לפני האירוע בו היה אמור כל העם להתבשר על ממינוי יורש העצר החדש, ניגש מורה זקן מבכירי המורים של הצעיר לקיסר, ואמר לו שנשאר לו שיעור אחרון ללמד את הבחור. אולם, את השיעור הזה הוא לא יוכל ללמד בחדר השיעורים הרגיל, אלא בחדרו האישי, אותו חדר שניתן לו על ידי המלך למגורים למהלך כל שנות הלימודים. הקיסר הסכים בשמחה, וביקש לשלוח את הבן לחדרו של המורה הישיש בהקדם.

לאחר דקות ספורות, שומע המלך בחדר מלכותו דפיקות חלושות בדלת, וכאשר היא נפתחת הוא רואה את בנו כשרק כותונת לעורו והוא מוכה וזב דם. לשאלתו מי ואיך ביצע בו פשע זה, אמר יורש העצר שמיד בהיכנסו לחדרו האישי של המורה הישיש, כבל אותו המורה, השכיבו על השולחן, השאיר רק את כותנתו לעורו והלקהו עשר מלקות עד זוב דם.

מיד הורה המלך להחיש אליו את המורה הישיש, ובזעם עצום שאל: "הלא אדם חכם אתה, ובוודאי מבין שחייך ברגע אינם שווים פרוטה, כי מכאן אתה מועלה לגרדום ומקפד את פתיל חייך בביזיון. רק בטרם יבוצע בך גזר הדין, תן לי להבין מדוע בחרת לסיים את חייך בצורה שכזו. הלא גם אם החלטתך לאבד את עצמך לדעת, יכולת לעשות זאת על ידי נטילת גלולה רעילה או נעיצת חפץ כהה בעמקי גופך. מדוע היה לך צורך להתעלל בבני בכדי לעבור לעולם שכולו טוב?"

המורה הישיש השיב למלך במשפט הבא: "הוד מלכותו, השיעור האחרון היה אחד מהשיעורים החשובים ביותר אותם היה עלי ללמד את בנך. אם לא הייתי עושה זאת, לא הייתי ממלא את חובתי נאמנה. גם אם עתה יוסר ראשי מעלי, אמות בלב שקט לאחר שאדע שהשארתי לאומה מלך מושלם, שאינו חסר מאומה בחכמה, בבינה ובדעת תעלומות בני האדם".

הביט המלך במבט מופתע במורה הישיש וביקש: "הסבר נא את דבריך".

ואז פתח המורה הישיש במלל הבא: "הוד מלכותו יודע שבבוא העת בה ימלוך בנו על כל הארץ, יובאו בפניו משפטים על פשעים קטנים כגדולים ויהיה מוטל עליו לקבל החלטה בדבר עונשו של הנאשם. בנו של המלך, שמעולם לא ספג הלקאת מלקות בגופו, יגזור מיד על כל מעשה אלימות מאה מלקות ועל כל מעשה גניבה אלף מלקות לפחות. הוא לא יודע שלאחר כשבעים מלקות האדם כבר מאבד את נשמתו. כיום, לאחר שספג הנסיך הרך והענוג עשר מלקות לראשונה בחייו, ידע הוא היטב היאך ובאיזו כמות להעניש את עברייני הממלכה גדולים כקטנים".

כמובן שהמלך המיר את "עונשו" של המורה הישיש בתודה ומתנות לרוב, ושילח אותו מעל פניו באהבה וברוב חיבה.

במשל זה מסבירים קדמונינו את הצורך בו ראה הקדוש ברוך הוא להעביר את עם ישראל את שבעת מדורי הגיהנום אותם חוו במצרים. כאשר שנים רבות לפני זה עוד אמר לאברהם "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"(בראשית טו, יג).

ובפרשתנו הנאווה, לאחר תיאור ברכת ה' בדבר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז), מספרת התורה הקדושה על "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שם, ח), אשר בהוראתו הישירה התקבלו ההחלטות של "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שם, יא).

עם ישראל, בטרם צאתם לקבלת התורה, זוכים למאתיים ועשר שנה [לאחר הנחה מהאב הרחמן] של עבדות וייסורי גוף ונפש בלתי נתפסים בעליל, וזאת משום שלא ניתן להעניק מלכות לאדם שלא סבל את ייסוריה של העבדות. בדיוק כמו שלא ניתן למנות למנהל מפעל או חברה אדם שמעודו לא היה שכיר. הוא לעולם לא ידע ולא יבין את החשש של כל עובד, הוא מעולם לא יחוש את רגשות ההקלה מהעיון בתלוש בכל חודש ומהסיכום המספר על חודש נוסף שאותו ניתן יהיה לצלוח עם שכר זה. בקלות יתר הוא יפטר עובדים, ינזוף בהם, ובמקרים מסוימים אף יביא לאובדן מקור פרנסתם לעד.

כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להמליך את עמו ישראל על העולם כולו, לעשותם 'אור לגויים', העניק להם את הזכות להכיר את חייהם של העבדים ורק אז מינה אותם למלכים על כל העולם כולו.

זה נכון אז וזה נכון גם בימינו. כאשר רוצה הקדוש ברוך הוא להרים אדם במעלה גבוה, מעניק הוא לו לפני כן את "הזכות" לטעום מטעמה המר של השפלות, שהיא בעצם רמתם האמתית של אותם אנשים, אשר יהיו נתונים למרותו בבוא העת.

וכדי להמחיש זאת: אדם, אשר נגזרו עליו חיי עושר וכבוד, יזכה לפניהם למספר חודשי עוני בכדי שידע ויכיר את תחושותיו של העני וישכיל להעניק לו מטובו בבוא העת. לעומתו, אדם, אשר נגזרו עליו חיי עושר מופלג, יזדקק לקצת יותר מכמה חודשי עוני בכדי לא לשכוח בבוא העת את סבלם ורמת חייהם של אחיו העניים. לעומת שניהם, מי שאמור יהיה לזכות בבוא העת לעושר בלתי נתפס בממדים בינלאומיים ממש, יזדקק לפני כן למספר גבוה יותר של שנים בהן יחוש את צערה של העניות.

זה אמור להיות מקור נחמה לכל אחד שסובל, וזה אמור להיות באותה מידה גם מקור לזהירות לכל מי שחייו מתנהלים על מי מנוחות. בין מתוך ימים קשים ובין מתוך ימים יפים, שומה על כל אחד להאמין, לצפות ולקוות שהימים הבאים יהיו טובים ויפים יותר. אולם, יותר מכך, שומה עליו להסב לבו ועיניו לאחיו הסובלים ולהעניק להם מטובו. זה יכול להיות בממון, זה יכול להיות בעצה ותושיה וזה יכול להיות אפילו בדברי עידוד וחיזוק לכל מי שסובב אותך – בין במסגרת המשפחתית, בין במסגרת חיי היומיום בעבודה או בלימודים. ואפילו עם אנשים שאינך מכיר, רק נפגשת עמם באופן חד פעמי בחדר המדרגות, בחדר ההמתנה או בתחנת האוטובוס.

יש לך את הזכות ואת האפשרות להראות לפמליה של מעלה שאתה יודע להעניק לאחרים טוב גם מבלי לעבור את מסדרון הסבל. שם בשמים יחליטו שאדם כמוך אין צורך להעביר סדנה כתושה בכדי להפוך את חייך ליפים ומשפיעים טוב יותר לאחרים.

שוב ושוב ושוב הכל בסופו של תהליך הוא בהנהגת ה' יתברך תלוי אך ורק במעשיך. "מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּך" (עדיות פ"ה מ"ז).

יזכנו ה' יתברך להעניק מטובנו בכל דרך למעגלים הקרובים, הרחוקים והרחוקים עוד יותר שמסביבנו. נזכה לשמח אלוקים ואדם, ואך טוב וחסד ירדפונו כל ימי חיינו.

ברוכים תהיו!