פרשת וישלח תשע"ט

בחכמה גדולה גם את עשיו אפשר לרכך

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", מסופר בתורה על יעקב אבינו שנפגש עם אחיו, עשיו הרשע, לאחר שלא ראה אותו 36 שנה. ואף על פי ששנאתו של עשיו לא דעכה עד לרגע פגישתם, יעקב אבינו ידע לפייסו בחכמה גדולה, וביטל ממנו את השנאה הגדולה. והפסוק בפרשה אומר: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה" (בראשית לג, טז).

חייב להיות הבדל..

אם נתבונן, גם פרשת "ויצא" וגם פרשת "וישלח" הן לכאורה שתי פרשיות שמלמדות אותנו את אותו מוסר השכל. משתי הפרשיות למדים אנו כיצד ניתן להילחם באנשים קשים, באנשים מסוכנים, באנשים שמוכנים להרוג ומוכנים להילחם בכל כוחם, בראותנו את יעקב אבינו ניצב מול אויביו ומצליח בעבודתו ומסלק מהם את השנאה.

ואם כן, השאלה הנשאלת – מה ההבדל בין הפרשיות? הרי גם בפרשת "ויצא" ניצח יעקב את לבן ואת בניו ואת כל הקשיים שהיו עליו בחרן, וגם בפרשת "וישלח" ניצח את עשיו הרשע וכל האלופים שלו, וחזר לארץ הקודש בריא ושלם. ולפיכך, עלינו להבין מהם ההנהגות הנכונות המיוחדות של יעקב אבינו, אשר הצליח להינצל מאויביו בכוחו הגדול הרוחני והחומרי, הרוחני והגשמי, אשר ניתן לראות וללמוד מכל אחת משתי הפרשיות הנ"ל?

האם ישנו רמז מיוחד בפרשיות "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב" (שם כח, י), "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב" (שם לב, ד), "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" (שם לז, א), שחובה קדושה עלינו ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים? מה העומק הגדול שעלינו ללמוד שנה שנה מפרשיות קדושות אלו, ובפרט מחומש בראשית, הנקרא גם "ספר הישר" (עיין ע"ז כה.)^[1]?

ויתכן לבאר כדלהלן.

ירידה לצורך עליה

כידוע, עם ישראל נמשלו לכוכבי השמים ועפר הארץ (מגילה טז.). ומפורש בפסוק (בראשית כב, יז): "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם", עיין שם. ובלשון חז"ל (מגילה שם) נאמר, אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים, עיין שם.

והמהרש"א (שם) מבאר, יורדין עד עפר, שהכל מושלין בהן. ועולין עד לכוכבים, כמו שאי אפשר לאדם לעלות למקום הכוכבים, כך אי אפשר לכל אומה ולשון לשלוט בהן, עיין שם. ומשמע מדבריו הקדושים, שאין כאן ירידה רוחנית חס ושלום, אלא רק ירידה חומרית, ירידה בגשמיות של גלות וצרות וסבל עד כדי עפר ממש.

ורבינו הבן איש חי בספר "בן יהוידע" (מגילה שם), מוסיף ואומר, גם ירידה של עפר אפשר שיהיה אחריה עליה גדולה, כי זה העפר שהוא תחת מדרס רגלי האדם, עושים ממנו אבן לבניין, שהוא למעלה מראשו של אדם, עיין שם.

ומוכרחים לפרש כן, כי הפסוק הנ"ל נאמר על עם ישראל בלשון ברכה, "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וכו' כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, יז). וכן גם הפסוק בפרשת ויצא (שם כח, יד): "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ". ואם כן, בודאי שאין כאן חס ושלום ירידה רוחנית וכדלהלן.

ככוכבי השמים וכעפר הארץ – שתי נוסחאות לחיים מאושרים

ועל פי יסוד זה, נראה לבאר את עומק הפסוקים על עם ישראל "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כב, יז) ו"כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד), שיש כאן הנהגה טובה לעם ישראל להתמודדות עם כל צרה שלא תבוא – צרות במשפחה, צרות בקהילה, צרות בפרנסה, צרות עם הגויים. על כל צרה, בעיה, קושי בחיים, בלבולים, פיזור הנפש – חובה להתחזק ברוחניות ובגשמיות.

במה שכתוב "כְּכוֹכְבֵי", לשון "כוכבים", ישנו רמז לרוחניות, דהיינו לכוון להתחזק, להתעלות ולהתקדם בעבודת ה', להוסיף חיזוק בתורה, להוסיף חיזוק באהבת ישראל, וזה שווה מיליונים. וזה דומה לכוכבים, ואין מי שיעלה למקום הכוכבים.

ובמה שכתוב "כַּעֲפַר הָאָרֶץ", "וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" רמז לגשמיות. כלומר, להתנהג בענוה, בצניעות ובסלחנות לכולם. ממש להרגיש ולהנות בתפילה כשאומר "ונפשי כעפר לכל תהיה". העפר מתאים ליהודי, בבחינת "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). גם כשאתה חי, תהיה בעפר. בבחינת "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיהו כו, יט), שחז"ל דורשים מהפסוק (עיין סוטה ה.), מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ופרש רש"י, משפיל עצמו לעפר.

בעוונותינו הרבים, יש אנשים עמי הארץ אשר מדמים בנפשם שלהיות בעפר זה עונש וכפרת עוונות. אבל דעת התורה היא שזה רצון ה' יתברך. רצונו שנגיע להשגות גדולות בעבודת ה' וזה משיג אך ורק מי שמרגיש עצמו בעפר. וזה זכות וזה ברכה להתרחק מכבוד חיצוני שאין בו תועלת, אלא רק נזק רוחני, רחמנא ליצלן. ומפורש כן בתפילה ב"אלוקי נצור", במה שכתוב "ונפשי כעפר לכל תהיה". ומפורש בגמרא (ברכות יז.), עפר אני בחיי, עיין שם.

תכונות הנפש של כל יהודי

ובעומק יותר, מהפסוקים הנ"ל למדים על התכונות הנפשיות הטבעיות של כל יהודי. יהודי עובד ה' באמת אוהב להיות עניו וצנוע, אוהב להיות ותרן, אוהב להיות כמו עפר, אוהב להיות כמו מִדְבָּר שהכל דשין בו (עיין עירובין נד.), אוהב להיות כמו בהמה (עיין חולין ה:). וכך עשה דוד המלך ע"ה, מלמד תורה לתלמידים ולא יושב על גבי כרים וכסתות, אלא על גבי קרקע, ועושה עצמו כתולעת בעפר (עיין מו"ק טז סע"ב). זה הטבע של יהודי אמיתי שלא קלקלו אותו כל מיני מרעין בישין של 'מודע' וחומריות וסקרנות וכו' וכו'.

תכנית רוחנית להצלחה בחיים

ובזה נבין הנהגות קדושות של יעקב אבינו ע"ה, שבודאי קיבל ושמע מהסבא הגדול אברהם אבינו את פרשת העקידה ואת הברכה מה' יתברך "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" ואת הברכה "כַּעֲפַר הָאָרֶץ".

 בפרשת "ויצא" דבק יעקב אבינו בעבודה הרוחנית של "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם". יעקב אבינו, בן תורה מושלם שבמושלם, 14 שנה למד תורה ולא ישן במיטה, למד בעניות גדולה מאד, כי נתן לאליפז את כל רכושו. עובד ה' גדול, חוזר מחרן לירושלים ברגל כדי להתפלל בהר המוריה, מקבל תואר של צדיק מה' יתברך, אשר גם עושה עבורו שינוי בסדרי בראשית ומשקיע חמה שלא בעונתה כדי שישן שם ויזכה לנבואה מה' יתברך (עיין חולין צא:). וכידוע, צדיק אמיתי זה מי שלומד תורה בהתמדה (עיין בגמרא ב"ב ז:). והוא דומה ממש לכוכבים, שלגביהם נאמר: "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג). ורש"י והמצודות מבארים, אלו הם העוסקים בתורה ומלמדים דרך ה' לרבים, הרי הם ככוכבים (ועיין ב"ב ח:).

בפרשת "וישלח" דבק יעקב אבינו בעבודה הרוחנית להיות "כַּעֲפַר הָאָרֶץ", להיות כחול שעל שפת הים. דהיינו, ענוה, הכנעה, השתחויה לעשיו הרשע, להחניף לו ולתת לו הרבה מתנות וגם להשתחוות לו 7 פעמים, ולהיות מהנעלבים ומהנרדפים, ולהגיע להשגה רוחנית שזה לא עונש חס ושלום, אלא זכות לקדש שם שמים. והצליח להרגיע את עשיו הרשע ולהתנהג כמו רופא שמטפל בחולה. וזה תכונה גדולה ועצומה בעבודת ה'. ויהודי עובד ה', בן תורה באמת, נהנה מאד בהנאה רוחנית כאשר עושה כן. והתוצאות חיוביות – שנאה של עשיו הרשע, אשר שמר בליבו 36 שנה, מגיל 63 שקיבל את הברכות עד גיל 99 שחזר לארץ הקודש, ועשיו מגיע עם 400 איש למלחמה, ברגע אחד "וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד). "עפר הארץ" ו"כוכבי השמים" הם כח רוחני חזק מאד.

הוראה לדורות

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו בכל דור ודור להתנהג כך עם שונאי ישראל תמיד, כי גם לדורות עולם תרמוז זאת הפרשה (הרמב"ן בפרשה). וכן, בגמרא (ע"ז כה:) מובא להתנהג עם הגויים כדרך שעשה יעקב אבינו עם עשיו הרשע, עיין שם. כלומר, לא ללכת איתם ראש בראש אלא אך ורק כשאין ברירה בבחינת "הבא להורגך, השכם להורגו" (סנהדרין עב.). ועל אחת כמה וכמה, כאשר יש במשפחה, בקהילה, בשלום בית, בין התושבים, בין המפלגות, חשש של מתח ומחלוקות, שאז יש להפעיל את "הכוכבים" ואת "העפר", ואז "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא).

בסיכום, פרשת "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב" זה "הכוכבים". פרשת ""וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב" זה "עפר הארץ". פרשת "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" זה התוצאה שזכה יעקב לישוב הדעת. התחיל כבחור ישיבה עני וניצח את כולם וחזר לארץ הקודש והוליד שבטי יה, "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" (בראשית לג, יח) – שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו (שבת לג:). והלואי שיגיעו מעשינו בקרוב למעשה אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, אמן ואמן.

[1] וכבר ידוע שרבינו הנציב מוולוזין זיע"א האריך בהקדמה לספר "העמק דבר" על התורה, עד כמה יש לדקדק וללמוד ממעשיהם הטובים והישרים של אבותינו הקדושים זיע"א.