פרשת ויגש תשע"ט

אהבה ואחוה על ידי אמונה שלמה

בעלון הקודם בפרשת "וישב" בואר הקשר בין ימי החנוכה ובין שבטי יה ויוסף הצדיק במצרים. והיסוד הגדול הוא, שכאשר יש אמונה שלמה בהשגחה פרטית, זוכים להשגות גדולות של אהבה ואחוה בין אדם לחבירו. וכך זכה יוסף הצדיק שלא כעס ולא הקפיד ולא נקם ולא נטר ולא כלום, וזכה להיות יוסף הצדיק, מלך מצרים ועמד בניסיונות וקידש שם שמים לתפארת.

בזכות מסירות נפש זכינו למשנה ותלמוד

גם שבט הכהנים הלוים בזמן מלחמת יון נגד ישראל, נגד התורה, המכבים הקדושים, מסרו נפשם וסיכנו את חייהם למען התורה. והם מעטים וחלשים וצדיקים וטהורים ועוסקים בתורה, והצליחו לעשות ניצחון נפלא ועצום. ומהשמים עשו להם ניסים ונפלאות – נס הניצחון ונס פח השמן. ובזכותם כל התורה שבעל פה שיש בידינו היום, בזכות נס חנוכה. ובמשנה ובתלמוד יש רק תנאים ואמוראים שהם לאחר נס חנוכה (חזו"ע חנוכה בהקדמה), והחשמונאים העמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל מאתיים שנה עד סוף חורבן בית שני (רמב"ם רפ"ג מהלכות חנוכה).

עשה טוב ולקה?

מה שצריך להבין על שבטי יה, אחֵי יוסף, הוא, מדוע נענשו בעונש גדול של עשרה הרוגי מלכות, כאשר יוסף הצדיק אוהב אותם ולא מקפיד. והפסוק מעיד בפרשה שיוסף אוהב את אֶחָיו ואת בנימין, אָחִיו, באופן שווה. וכמו שכתוב: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם" (בראשית מה, טו), ופרש רש"י ליבו שלם עמהם. ובעוונותינו הרבים, כל שנה ושנה בתשעה באב קוראים קינות על מכירת יוסף ועל עשרה הרוגי מלכות (ועיין אבות דרבי נתן פרק לח ומסכת שמחות פ"ח), ואוי לנו ביום הדין^[1].

ועוד צריך להבין את עומק כוונת הרמב"ן (בפר' ויחי), מדוע נענשו כל זרע מתתיהו חשמונאי הצדיק בעבור שלקחו את המלוכה מזרע יהודה ומבית דוד, הרי הם הצילו את עם ישראל והתורה עד היום בזכותם?! ועם כל זה, נכרתו מן העולם! והדברים נוראים ומפחידים מאד, ואוי לנו ביום הדין!

חבירו התרצה, אך בשמים טרם התרצו

ויתכן לבאר על פי דברי הרמב"ם (רפ"ק מהלכות תשובה) שכתב שכל עוון של בין אדם לחבירו צריך לעשות שלושה דברים כדי שיתכפר העוון לגמרי: א) לשלם את הנזק בשלמות, וזה כולל חמישה דברים – נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (עיין ב"ק פג:). ב) לבקש מהניזק מחילה וסליחה ולפייסו (עיין ב"ק צב.). ג) לומר וידוי ולעשות תשובה לפני ה' יתברך. וכל זמן שלא עשה וידוי ולא קיבל על עצמו שלא יעשה כן לעולם, אין העוון מתכפר לו, עיין שם. ולמדנו מכאן שכל עוון של בין אדם לחבירו יש בו גם חלק של בין אדם למקום. והוידוי והתשובה לפני ה' יתברך משלים את תיקון וכפרת העוון של בין אדם לחבירו (ועיין יחו"ד ח"ה סי' מד).

ויתכן לפעמים שבשמים רואים בחומרה רבה את העבירה ואת ההשלכות שמסביב, כך שגם אם הניזק מחל וסלח, בשמים, על החלק של ה' יתברך לא מוכנים לסלוח, וצריך תשובה וכפרה גדולים מאד. ובינתיים, יתכן שיקבל עונש גם לאחר שפייס את חבירו ושילם את נזקו וגם עשה וידוי, אם בשמים לא מקבלים, אז באמת נענשים תיכף ומיד. והדברים נוראים ומפחידים מאד, ואוי לנו ביום הדין!

והביאור בזה מדוע לפעמים ה' יתברך לא סולח כלל ועיקר על העוון הוא כדלהלן.

הנביא מיכה מלמד אותנו בשם ה' יתברך: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ"^[2] (מיכה ז, יח). ובגמרא (ר"ה יז:) חז"ל דורשים שהכוונה מי שמשים עצמו כשיריים, כלומר מתנהג בענוה כמו אדם שנופל וכמו אוכל שאריות שבקדרה שנזרקים לאשפה. ומי שזכה לענוה כזאת, זוכה למחילה וסליחה מה' יתברך. וזה עבודה גדולה לכולנו. וחז"ל מעירים על כך ואומרים (ע"ז כ:), ענוה גדולה מכולן, עיין שם. וכן, באיגרת הרמב"ן כתב על מידת הענוה שהיא מִדה טובה מכל המִדות הטובות, עיין שם. וכשאין ענוה, אין הבטחה של אל רחום וחנון. נורא ואיום, מפחיד מאד ואוי לנו ביום הדין!

חסר ענוה – חסר מחילה

ורבינו הסטייפלר זיע"א בספרו ברכת פרץ (פר' אחרי מות) מבאר כך על נדב ואביהוא שנשרפו על עוון אחד של הקרבת אש זרה, שלפי שהיה חסר בהם מִדת הענוה, כמבואר בגמרא (סנהדרין נב.), לכן אין הבטחה של אל רחום וחנון, עיין שם. נורא ואיום.

וכנראה שגם כאשר אחרים סובלים בגללו, חסר כאן ענוה טהורה, כי אם היה לו ענוה טהורה, היה מתאמץ ומשתדל שלא יהיה נזק לאחרים כלל ועיקר. והנה, דוד המלך ע"ה שבגללו נהרגו נוב עיר הכהנים. וכן דואג האדומי, וכן שאול ובניו שנענש מהשמים על כל זרעו (עיין סנהדרין צה.). וכן פנינה שציערה את חנה – חסר כאן ענוה, ולכן נענשה קשה (עיין ב"ב טז.). וכן, כאשר נשים בוכות על כך שהבעלים הולכים ללמוד תורה זמן רב ולא שבים לבית ולמשפחה כל יום, זה מסוכן והם נענשים ומתים (עיין כתובות סב:). וזה היסוד של רבינו הסטייפלר זיע"א – חסר ענוה טהורה, אז אין מחילה מהשמים.

ובזה מתורצת השאלה דלעיל – הגם שיוסף הצדיק מוחל מכל הלב על מכירתו ואינו מקפיד כלל ועיקר, על כל פנים ה' יתברך אומר: "אני לא מוחל, זה מעשה חמור מאד, אשר אין בו ענוה טהורה", והעונש בהתאם רחמנא ליצלן. כי בין אדם לחבירו זה עסק מסובך, זה מסוכן, זה אש להבת שלהבת וזה עשרה הרוגי מלכות.

ובעומק יותר, נכון שאָחֵי יוסף, שבטי יה, ביקשו מחילה וסליחה, אבל יוסף מלך, ואין ברירא. ואם באמת יוסף היה נשאר פשוט מאד כמו בן 17 שנה כשהיה נער, אז רואים שזה בקשה מכל הלב. וכנראה שצורת בקשת המחילה והפיוס הגדול שעושים בזמן בקשת הסליחה, עושה בשמים רעש גדול. וכשזה חסר, אז זה בבחינת "מנקה לשבין ולא מנקה לשאינן שבין" (יומא פו.).

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה"

כמובן שהדברים האלה דקים מאד מאד ואין לנו הבנה כלל ועיקר בשבטי יה הקדושים, אלא רק לקבל מוסר השכל על עומק הדין של בין אדם לחבירו.

ובזה מובן גם עומק דברי הרמב"ן שלאחר שהפסוק אומר: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט, י), אז המלכות של שבט יהודה עלתה בדרגה וזה חוזר להיות כבוד המלכות לשבט יהודה על דברים שבין אדם לחבירו. וכאשר החשמונאים מתנהגים כמלכות בישראל, זה פגיעה חמורה בשבט יהודה ופגיעה שגוברת והולכת יום יום. ומלכות חשמונאים הרי נמשכה 200 שנה (וכדברי הרמב"ם הנ"ל) והתוצאות קשות.

והמלבי"ם בנביא זכריה (פ"ג)^[3] כותב על מה שהנביא אומר על יהושע הכהן הגדול, הסירו הבגדים הצואים מעליו, שהכוונה על כהנים בזמן החשמונאים שלבשו בגדי מלכות, ולא מתאים בגדי מלכות לכהנים משרתי ה', שיש בכך גאווה וגסות הרוח. והמצנפת של הכהונה מכפר על כך, עיין שם. ומכאן שחסרון בענוה טהורה מסוכן מאד מאד מאד.

ומפורש בגמרא (ב"ב ג:), כל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי, הרי זה עבד, עיין שם. ומפורש בש"ס (ע"ז ט.), מלכות חשמונאי בפני הבית. ובודאי עשו הכל לשם שמים והחזירו עטרה ליושנה. ובחכמה גדולה ידעו ולמדו כיצד לגנוז את האבנים של המזבח והמקדש (עיין ע"ז נב:), אבל אחרי הכל שבט יהודה בצער, אין להם מלכות ולא כבוד ולא כלום. ואלו התוצאות, ואוי לנו ביום הדין.

"וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל"

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו להיות תמיד מן הנעלבים (שבת פח:), מן הנרדפין ולא מן הרודפים (ב"ק צג.), מן המקוללים ולא מן המקללים (סנהדרין מט.), ולעולם תהיה עניו וצנוע ותחיה חיים טובים (סנהדרין יד.). וזה לימוד עצום וגדול מאד – כל צורכי הגוף והכבוד והמשרה והשררה וההנאות זה אך ורק בידי ה' יתברך "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל" (דברי הימים א כט, יב), ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח:) והכל קצוב מראש השנה לכל השנה (ביצה טז.). ומצוה להתפלל בכוונה להגיע לדרגות האלו, והלואי שכולנו נזכה לכך, אמן ואמן.

[1] ורבינו בחיי עה"ת (פר' ויחי) האריך בזה, עיין שם.

[2] והרד"ק מפרש "לשארית נחלתו", הכוונה אותם שישארו בבוא הגואל, עיין שם.

[3] וזה הפטרת שבת חנוכה.