בחודש אלול להתאמץ יותר מכל השנה

  • מורנו הרב שליט"א
  • -
  • 23/08/2018

פרשת כי תצא תשע"ח.

 

התורה התירה בזמן מלחמה

בפרשת השבוע "כי תצא", יש בפרשה 74 מצוות. והמצוה הראשונה דין "יפת תואר", שבשעת המלחמה מותר לקחת גויה ולגיירה ולשאת אותה לאשה, אפילו שזה לא לשם שמים. ומבואר בגמרא (קידושין כא:), שבמלחמה יש יצר הרע גדול וקשה להתגבר, ויתכן שיכשלו בעבירות, רחמנא ליצלן, ולכן ה' יתברך מתיר לכתחלה ליוצא למלחמה להינשא לה על ידי גיור הלכתי וחופה וקידושין כדת משה וישראל.

עושה על פי ההלכה ונענש?!

והשאלה הנשאלת – הרי יש לאיש הזה היתר בהלכה לעשות כן לכתחלה. ואם כן, למה כתוב במדרש תנחומא בפרשה (אות א), סופו לשנוא אותה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה? הרי מותר לו לכתחלה מכח התורה, מכח פרשת השבוע, שהפסוק אומר: "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, יא), ואם כן, למרות שעושה לפי ההלכה מקבל עונש גדול כזה? זה נורא ואיום!

ומבואר בגמרא (שם עו:), שבצבא של דוד המלך ע"ה היו 400 חיילים שנולדו מאשת יפת תואר, וגם דוד המלך ע"ה נולד לו בן (אבשלום) מאשת יפת תואר, ועשה צרות גדולות וחילול ה'. ודרשו בגמרא (סנהדרין קז.) על דוד המלך שלא דרש "סמוכין", שכל הנושא אשת יפת תואר יש לו בן סורר ומורה, עיין שם. ולכאורה, הרי מפורש בתורה שמותר לכתחלה, אז למה יש עונש כזה גדול שסופו לשנוא אותה ולהוליד בן סורר ומורה?

עובד ה' באמת?! תבדוק את עצמך!

ובעלי המוסר לימדו אותנו כאן כלל גדול בעבודת ה' יתברך. מתי אתה נקרא עובד ה' באמת? כאשר קשה לך, כאשר אתה מתאמץ, כאשר נראים קשיים בעבודת ה', כאשר רואים עיכובים והפרעות, ואתה עובד ה' ומתאמץ. וכן, בין אדם לחבירו, גם כשאתה באמת מכוון לשם שמים, צריך להתאמץ ולטרוח, ובחכמה גדולה להיות עובד ה' בקשיים שמרגיש כל רגע ורגע. בבחינת: "עין במר בוכה ולב שמח" (פיוט "עת שערי רצון" של ראש השנה). מותר לבכות, מותר להיות בצער על העיכובים והקשיים, וזה נקרא להתאמץ ולעבוד את ה' יתברך. והעיקר להרגיש יום יום עליה רוחנית, "ויגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו:). כאשר מרגישים חיים קלים, עדיין אין כאן עבודת ה' באיכות גבוהה.

תפסיק לחפש חיים קלים!

בן אדם במלחמה מתאמץ וטורח לנצח, ועושה מסירות נפש של ממש. וזה בגשמיות. וצריך אותו בן אדם גם במלחמה הרוחנית לעשות מאמץ וגם לטרוח ולעשות מלחמה ממש עם יצר הרע. וכמו שכתב ב'חובות הלבבות' (שער יחוד המעשה פ"ה) על חסיד אחד שראה חיילים שבים מהקרב ואמר להם: "הנכם שבים מהקרב הקטן מנצחים עם שלל. תתכוננו לקרב הגדול". שאלוהו: "ומהו הקרב הגדול?". השיבם: "הקרב עם יצר הרע וחייליו". וכאשר לא מתאמץ ברוחניות, ומבקש לעצמו חיים קלים, גם אם להלכה אין לו עבירה, וה' יתברך מתיר לו לעשות כן, התוצאות לא טובות. סופו לשנוא וסופו להוליד בן סורר ומורה, כי לא התאמץ ברוחניות כמו שמתאמץ בגשמיות. וזה השלמות הגדולה בעבודת ה' – להתאמץ יום יום ולהתעלות, ולא לחפש חיים קלים ונוחים ונעימים.

חיים קשים כשהחיים קלים בעבודת ה' יתברך

ורבינו השומר אמונים זיע"א לומד כן מהמשנה במסכת אבות (פ"ג מ"ה): "המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", דהיינו עול וקושי של חוקי הטבע. כלומר, כאשר מקבל על עצמו עול תורה, כמו עול מלכות, כמו עול של השלטונות, עול של חוקי המדינה, עול של דינא דמלכותא, אז זוכה שמעבירין ומסלקין ממנו אותם. כי אחרי הכל יש כאן התאמצות גדולה, יש כאן מסירות נפש, יש כאן עמלה ויגיעה. וכשזוכה לעול תורה ומצוות, אז זוכה להיפטר מעול של דברים בטלים. בבחינת: "הוא עמל במקום זה, ותורתו עמלת לו במקום אחר" (עיין סנהדרין צט:).

ורבינו הקדוש הגאון רבי חיים מוולוז'ין זיע"א למד כן מגמרא מפורשת (סנהדרין צט.), וזה פסוק מפורש בתורה (ס"פ שלח לך). על מי נאמר (במדבר טו, לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה"? וחז"ל הקדושים מלמדים אותנו, כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או כל מי שלומד ולא מלמד. ואין כוונת חז"ל הקדושים כפשוטו שלא עוסק ושלא מלמד, אלא עוסק ומלמד, אך יכול להוסיף ולהתאמץ עוד ועוד ואינו עושה כן, אלא מתנהג באדישות ולא מתלהב להתעלות ולהוסיף בעבודת ה' יתברך, ועושה מתוך ההרגל הטבעי שבו. בבחינת "כיון דדש דש" (גיטין נו:). "דש", מלשון "אדיש" (רש"י סנהדרין ז.). כאשר יש חיים קלים בעבודת ה' יתברך, אז יש חיים קשים בחיי יום יום.

התביעה עליך אם יכולת לעשות ולהתאמץ יותר ולא נהגת כן

וזה בעצם העונש הנורא והגדול שקיבל בעולם הזה נקדימון בן גוריון, אף על פי שהיה תורם הרבה צדקה ומחזיק תורה. והטענה כלפיו היתה שהיה לו אושר ועושר גדול מאד מאד מאד, והיה יכול להחזיק יותר, והיה צריך לכוון יותר לשם שמים (עיין כתובות סז.). והיה נחשב לו כאילו שלא תרם ולא עשה כלום, כי היה יכול להתאמץ ולהוסיף יותר. ובלשון חז"ל הקדושים: "כדבעי ליה למיעבד לא עבד" (=כפי שהיה לו לעשות לא עשה) (עיין מהרש"א שם). והדברים נוראים!

ובזה מובן העונש המבהיל והמפחיד ביותר על משה רבינו ע"ה כאשר הכה בסלע ונגזר עליו שלא יכנס לארץ. והפסוק אומר (במדבר כ, יב): "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". נכון שלהכות בסלע ויוצא מים זה קידוש ה', אבל אם היה משה רבינו מתאמץ והיה רק מדבר אל הסלע, היה קידוש ה' גדול מאד. והעונש נורא ואיום, ואוי לנו ביום הדין!

גן עדן מול גהינם

וזה בעצם גן עדן וגהינום. אדם הראשון נאמר עליו (בראשית ב, טו): "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". והספרי (פרשת עקב) מלמד אותנו: "לעובדה", זה תלמוד, "ולשומרה" זה מצוות. כלומר, תורה ומצוות זה גן עדן. וזה עבודת ה' ושמירת המצוות. ומשמע, שחיים קלים ונעימים זה גהינם (עיין בפירוש הנצי"ב פרשת בראשית).

ובזה מובן הסמיכות: א) אשת יפת תואר, ב) סופו לשנוא אותה, ג) בן סורר ומורה. כלומר, להתאמץ ולהתגבר על אשת יפת תואר ולהתאמץ ולהתגבר על שלום בית ולא לשנוא, ולהתגבר על תאוות אכילה ולא להיות סורר ומורה. ומי שלא מתאמץ, נופל בשרשרת של צרות ויסורים קשים, רחמנא ליצלן. ובמקום גן עדן, שזה עבודת ה' יתברך, מחפש לעצמו חיים קלים ונופל בגהינם ומקבל חיים קשים, רחמנא ליצלן.

להתחזק תמיד בכל כחו בעבודת ה' יתברך, וביחוד בחודש אלול

וה' יתברך בירך את יהושע תלמיד משה רבינו (יהושע א, ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ יהושע מְאֹד". ופירש רש"י (ברכות לב:), להתחזק תמיד בכל כוחו, עיין שם. ומבואר במדרש על הפסוק (שם שם, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", מלמד שהיה ספר תורה בידו של יהושע, וכשסיים אומרים לו "חזק ואמץ" (מרן הבית יוסף ס"ס קלט). ואם דורשים מיהושע להתאמץ, על כחת כמה וכמה אנחנו. ועל אחת כמה וכמה בחודש אלול. בבחינת (תהלים כד, ג): "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'". וזה לא מספיק, אלא צריך גם "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (שם). כלומר, להתקיים ולהישאר תמיד למעלה בעליה רוחנית, בבחינת "בני עליה" לקבל פני שכינה (עיין סוכה מה:).

בחודש אלול ועשרת ימי תשובה יש להתאמץ מאד בהשכמה, בהתמדה, בתענית הראב"ד (עיין בא"ח פרשת בהר), במיעוט תענוגים (עיין פרש"י ע"ז טז: בד"ה פתיא), ארוחת ערב קלה בלבד, פעם ביום כוס חמין בלי סוכר כמנהג רבינו הסטייפלר זיע"א, להתרחץ 40 יום בלי חשמל (כמנהג רבינו הצדיק מבאר שבע זיע"א).

בסיכום: 40 יום להתאמץ בהשגות רוחניות ועבודת ה' "בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ד, כט), והלוואי שנזכה לכך, אמן ואמן.