שלום וברכה מורי ורבותי!

כאשר אנו פוגשים את המתלונן הבא, זה שתמיד רואה את הרע הסובב אותו, את הנוכלים וערלי הלב עימם הוא נפגש ואת גזירות האלוקים הניתכות עליו, לפעמים אנו חושבים להצדיק אותו. כי הרי באמת "עבדו עליו", שיקרו אותו, הוא נופל מכל מדרגה עליה עלה רק אמש, בריאותו רופפת וכבר הוא בדרך לסיבה הטובה הבאה לתלונה, להטחת האשמה ובכלל לדיכאון.

במבט שטחי זה נראה שהעולם מתחלק לשניים. יש את אלו שהטוב רודף אחריהם, וגם אם פעם ב… יש להם רגע של רע, הרי שהוא קצר, קטן ובקושי מורגש. ולעומתם, יש את אותם שהחיים הרעו עימם, שכל עוולות העולם מופנות כלפיהם ושכל ייסורי הגוף והנפש לא פסחו עליהם.

זה נראה משהו בסגנון של: "יש הסובלים ובצדק, ויש הנהנים ובצדק"…

אם ננסה להיכנס קצת יותר לעובי הקורה, נגלה שפעמים רבות חייהם של המתלוננים ושל הנהנים לא רחוקים זה מזה, ואפילו משתווים ממש. נגלה שבאותו מצב כלכלי, באותו מצב רפואי ובאותו מצב משפחתי, יש את אלו שיודעים להתלונן ואת אלו שיודעים ליהנות.

אם נעמיק קצת יותר, נראה שבחלק גדול מהמקרים, המתלוננים חיים טוב יותר מהנהנים. ושכנים, אחים או סתם חברים, שהאחד בעל ממוצע כלכלי רפואי ומשפחתי טוב יותר, דווקא הוא מתלונן יותר ומשכנע עד כמה העולם רע ואכזר.

כל אחד מאיתנו מוזמן ברגע זה להפסיק את קריאת המאמר, ולהסתכל ימינה ושמאלה, לראות את אותם שהוא מכיר קצת מעבר למבט שטחי וחיצוני. האם באמת המתלוננים הקבועים מסכנים יותר מהאחרים שלוקחים את החיים במבט חיובי יותר? התשובה תהיה חד משמעית: "לא". וההפתעה תהיה, שפעמים רבות, אם לא במירב הפעמים, ההיפך יהיה הנכון.

מה אם כן גורם לאדם "להחליט" כי חייו טובים או רעים, שלווים או סוערים, צודקים או מלאי עוול?

בפרשתנו פרשת תולדות: "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (בראשית כה, כט-ל).

המדרש (בראשית רבה פרשה סג או' יא) מספר ששאל עשיו את יעקב על מה טורח הוא להכין תבשיל כזה? וענה לו יעקב שמאחר והסבא אברהם נפטר מן העולם, ודרכם של אבלים לאכול עדשים, אשר על כן חגר הוא את סינר רב הטבחים והכין תבשיל זה לאביהם המשותף יצחק האבל.

תגובתו של עשיו מפתיעה, והוא אומר ליעקב כך: "גם באותו זקן פגעה מידת הדין? אם כן אני מעוניין בקיום התורה ומצוותיה, לא במתן שכרה ולא תחיית המתים"…

ממשיך המדרש (שם) ואומר על כך, שבאותה שעה היתה רוח הקודש צווחת את הפסוק (ירמיהו כב, י) "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ, בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ", "אל תבכו למת ואל תנידו לו" – זה אברהם, "בכו תבכה להולך" – זה עשיו.

במבט ראשוני, אנו רואים כאן נכד שקשור מאד לסבו ומאמין בצדקתו, עד כדי שמאבד את האמונה בעקבות פטירתו. מה אם כן הציניות המזלזלת אותה מרעיפה רוח הקודש על "נכד רגיש ועדין נפש" שכזה?

התשובה לכך היא: שאת הפרשנות לחייך אך ורק אתה קובע, ואותה פרשנות נובעת אך ורק מרמת אמונתך, מוסריותך והעין הטובה או הרעה אותה סיגלת לעצמך. ואם עשיו הופך את מותו של סבו בן ה-175 לחוסר צדק ולסיבה למרוד באלוקים, הרי שהוא "רקוב" בממדים כאלה שעדיף לנטוש את הצער על הסבא ולהתמקד בנכד האובד.

כל אחד מאיתנו נמצא בכל מהלך החיים בעליות ומורדות, אין לא היה ולא יהיה מי שחייו יהיו "סטטיים" מתחילתם ועד סופם. מישורי החיים מאתגרים בכל עלייה או ירידה של אחד מהם, ולא חסרים מישורים בדיוק כמו שלא חסרים עליות וירידות…

גם אם נגזר עליך לעבור חוויה לא נעימה, גם אם היא לא נעימה לכל הדעות, הרי שלא נגזר עליך איך "לאכול" את אותה חוויה. יהיה מי שיחליט לעבור אותה בכעס, אכזבה ודיכאון מתמיד, יהיה מי שיחליט להתעלם ממנה, ויהיה מי שישכיל ואף "יצליח" להתרומם ממנה ואגב אורחא לרומם את כל הסובבים אותו בעקבותיה.

עשיו התחיל את אותו יום ברגל שמאל רוחנית. כבר בבוקרו של יום החליט שהוא נוטש את הכל ואף הספיק לבצע מספר עבירות חמורות. בכך בעצם הוא גם קירב את מותו של הסבא הגדול, בכדי שלא יחווה את חוויית הדרדור של נכדו (שם או' י"ב). מבחינתו, מותו של הסבא הצדיק הוא סיבה נוספת להצדקת אותה נטישה, ורוח הקודש שצופה זאת לא משאירה מקום לכף זכות.

דווקא יעקב, שינק מהסבא הגדול הרבה יותר מעשיו, ואשר מותו היה אמור לכאורה לפגוע בו עוד יותר, ידע להכין עדשים. סודם של העדשים הוא בכך שהן עגולות, ומזכירות לאבל כי העולם הרי הוא כגלגל. גם אם היום רע לך מחר יכול להיות טוב יותר, וגם מה שנראה בעיניך כעת ככליה יכול מחר להתגלות כהתחלה חדשה. וכל רוע או סיבה לעצב, יכול ברגע להיות הדבר הטוב ביותר לו היית אמור לייחל.

לשם כך דרושים שני דברים בלבד:

הראשון: היא אמונה בכך שיש מישהו מלמעלה שמייצר באהבה הכל כולל מה שמוגדר בעגה האנושית "מכה", ערני לכל תרחיש, ולא ניתן להפתיע או למצוא אותו לא מוכן למשהו שייגרר בעקבותיה.

והשני: למזער נזקים בטעויות אותן אנו עלולים לבצע רוחנית או גשמית אשר "יצדיקו" צער שכזה. ואם כבר ביצענו פשע כלשהו בשוגג או במזיד, להתנצל על כך, להתוודות, ולהבטיח פתיחה של דף חדש אמתי.

יזכנו ה' יתברך לאמונה בו ובדרכיו, ולהצלחה לאושר אמתי בכל מצב, ולחיים המלאים בעליות ועליות, לרומם את עצמנו ואת הסובבים אותנו בהצלחה רבה.

 וברוכים תהיו!