בפרשת השבוע פרשת יתרו, שזכה והפרשה על שמו. מסופר שיתרו היה כומר לעבודה זרה, וחזר בתשובה והאמין בשלמוּת בה' יתברך. ובפרשת שמות נקרא "כֹּהֵן מִדְיָן" (ג. א), ופירש ועזב את כל העבודה זרה של מדין, והגוים עזבוהו וזלזלו בו, וזכה שמשה רבינו נשא את ביתו. ובפרשת השבוע נוסף בזכותו, שמשה רבינו יצא לקבל פניו, ואִתו אהרן והזקנים וכל ישראל, וזכה לקבל כבוד גדול שהיה לו לָנֶצַח.

והשאלה היא כיצד זכה שתיקרא פרשה על שמו, פרשת יתרו. נכון שחזר בתשובה והאמין בה' יתברך. ובפרט לאחר שזכה לחתן במשה רבינו, ושמע מפי קדשו מכלי ראשון את כל הניסים כמו שכתוב בפרשה "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ וכו' וַיַּצִּלֵם ה'" (יח. ח), ובודאי התקדם עוד בהשגות באמונה ועוד שהגויים גם מצווים וחייבים להאמין במציאות ה' ויחוד ה', וזוכים בזה גם לעולם הבא (עיין רמב"ם הלכות מלכים), אך צריך להבין מה המיוחד ביתרו שזכה לכך, הרי גם עם ישראל נקראים מאמינים בני מאמינים (שבת צז.). והפסוק אומר "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד. לא).

שלמוּת באמונה

עומק האמונה, שלמוּת באמונה, זה דבר גדול מאד. וזה עבודה תמידית של כל אחד ואחד תמיד, לכל שנות החיים שלנו. נכון שהיסוד הראשון באמונה הוא, יש בורא לעולם, וזה חובה קדושה על כל בני האדם בעולם להאמין יש בורא לעולם, אבל ביציאת מצרים, עלינו דרגה נוספת באמונה, דהיינו אמונה בהשגחה פרטית, דהיינו להאמין ולהרגיש ולחיות כל רגע ורגע, שכל מה שקורה בחיים, זה מהשמים, גם מה שנעשה על ידי בני אדם, זה השמים. גם מה שאנשים עשו וציערו והזיקו לך, זה מהשמים. הנעלבין והנרדפין והניזוקין והמקוללים, הכל מה' יתברך. וזה עבודת ה' של שלמוּת באמונה, וזה קשה מאד, כי גם מה שנראה שזה נעשה בקול רעש גדול, גם זה מהשמים. ומה שרואים בעיניים, זה לא אמת. אמונה בהשגחה פרטית זה, לראות בלי עיניים לשמוע בלי אוזניים ולדבר בלי לשון. (עיין חוה"ל פ"ג בשער חשבון הנפש) ויש בזה כבוד שמים גדול מאד, להרגיש שהכל מה' יתברך תמיד, בבחינת שהכל נהיה בדברו.

ורואים את כל זה יום יום שעה שעה. רואים אנשים כועסים, שאם הם היו מאמינים באמת, לא היו כועסים. כמו מצוות לא תעשה של "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח), בגלל שצריך להאמין שהכל בהשגחה מהשמים (עיין ספר החינוך מל"ת רמא). וכן קנאה באחרים או מחפש כבוד, או נפגע ועושה ברוגז, כל זה לא יהיה אצל בעל אמונה בהשגחה פרטית, וזה השלמוּת באמונה.

דוגמאות לשלמוּת באמונה

ויש דוגמאות מעשיות לכך. בארץ מצרים כתוב " וַיַּאֲמֵן הָעָם", וזה היה עוד לפני עשר המכות. אבל ברור שלא היו מוכנים לצאת ממצרים למִדבר, כי עדיין חסר בשלמוּת ולא יעזבו את מקומם. אבל לאחר מכת בכורות עלו והתחזקו עוד באמונה ובהשגחה, והסכימו לצאת מיד בלי חששות כלל ועיקר. וכן כשהגיעו לים, נחשון קפץ למים (עיין סוטה לז.) כי היה לו שלמוּת באמונה. וכולם חששו ופחדו, ואילו נחשון רואה בלי עיניים, לא רואה לא ים ולא מים. וכל מה שרואים בעיניים, מחליש את השלמוּת של האמונה. – במכת בכורות היו כולם בעלי אמונה מעשית ומוחשית באמונה שלמה, ולא פחדו לקנות כבש ולשחוט ולצלות ולצבוע את המשקוף בדם, ולא פחדו מפרעה. כי בעיניים רואים באמת את פרעה מלך מצרים, אבל באמונה השלמה רואים את פרעה הרשע הולך למות, ממש ככה, וזה העבודה בשלמוּת האמונה.

ויש דוגמאות של חז"ל הקדושים, כגון "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" (עיין יומא לח:), זה שלמוּת באמונה. – "הכל בידי שמים" בלבד (ברכות לג.) זה שלמוּת באמונה. – בת פלוני לפלוני (סוטה ב.) זה שלמוּת באמונה ושלמוּת בשלום בית. – "חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה'" (תהלים פד. יב) זה שלמוּת באמונה. ולא כולם מבינים כן, אלא מחפשים כבוד ופרסום ועושים ריב ומחלוקות, רחמנא ליצלן. ולכן מפרש רבינו אור החיים הקדוש, על הפסוק "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (בשלח יד. טו) שלפעמים צריך להראות ולפרסם את האמונה בשלמוּת באופן מעשי. לקפוץ למים ולראות בלי עיניים, ואז אין דינים ואין קטרוגים, יש חסדים, ויש ישועות מקיפות תמיד. וזכה לעשות כן נחשון בן עמינדב.

הטעם שיתרו זכה לפרשה על שמו

ומכאן למעלת יתרו חותן משה, אשר חז"ל הקדושים (ברכות נד.) לומדים ממנו שמברכים את ה' יתברך על הניסים, כמו שאמר יתרו "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם" וכו' (יח. י). והמהרש"א מוסיף שהמׅלים של יתרו, זה כמו שאמר מלך העולם, עיין שם. וכמו שאומרים בתפילה "אלוקי אברהם" וזה כמו מלכות (עין ברכות מ: בתד"ה אמר). והוסיף יתרו ואמר " עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (יח. יא), כלומר כוחו הגדול  של ה' יתברך, חזק מאד מכל הכוחות שבעולם. וכל מעשיו מדוייקים בשלמוּת אמת לאמיתה. ומהפסוק שאמר יתרו "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (יח. כ), חז"ל דורשים (ב"מ ל:) שהכוונה, גמילות חסדים וביקור חולים וקבורת המת, ולפנים משורת הדין. כל זה משמעות הדברים שאומר יתרו למשה רבינו. ומשמע (במהרש"א שם) שבאמת יתרו התכוון להנהגות קדושות אלו, וזה באמת דרגות גבוהות באמונה. ועוד שיתרו היה בבחינת בעל תשובה, שהרי עזב את כל העבודה זרה שהיה בעולם. ומקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (עיין ברכות לד:). ואם כן באמת היה מגיע ליתרו הזכות, שתהיה פרשה על שמו כאשר יש הנהגות כאלו של שלמוּת באמונה. ויש להתפלל על כך כשאומר בתפילה "חכמה בינה ודעת", דעת זה אמונה (עיין מד"ר שה"ש פרשה ג אות י).

ושלמוּת באמונה בעומק יותר, זה כאשר לא מצפה לקבל מה' יתברך כלום, כלומר – לבקש – להתפלל – להתחנן – ולעשות מצוות וללמוד בהתמדה, ולהיות עובד ה' יתברך באמת. אבל השלמוּת באמונה, גם בסוף כשיגיע זמנו למות, עד הרגע האחרון הוא לא מתלונן ולא מתבכיין, לא דכאון ולא עצבות ח"ו, ולא כלום, כי ה' יתברך גדול ויודע מה שעושה, ואני הקטן לא מבין ולא רוצה להבין. וזה שאני חי וזוכה לקיים מצוות וללמוד תורה, שווה מליונים, ואין לי דרישות ותביעות כלל ועיקר (ועיין קידושין פ: "חיים שנתתי לו", ובפרש"י). ורבינו הגדול הרב אליעזר מנחם מן שך זיע"א, מפרש כן (בהקדמה לאבי עזרי) שבאמת היסוד של אמונה זה להגיע לידיעת ה' יתברך. ומפורש בתורה "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" (ואתחנן ד. לט). אלא שאם כן מדוע זה נקרא אמונה ולא ידיעה? מפני שעצם זה שיש  בעיות וקשיים של חיי יום יום שעוברים עלינו, ואדם מאמין שהכל מהשמים, ולא מבין, ויודע שה' יתברך גדול, אין סוף ברוך הוא. ולא רוצה להבין, וממשיך בשמחה לעבודת ה' יתברך תמיד, זה שלמוּת באמונה. ועליו נאמר בספר חובות הלבבות (שער הפרישות פרק ד) "החסיד צַהַלָתוֹ בּפָנָיו וְאֶבְלוֹ בְּלִיבּוֹ" עיין שם. ומכאן גם ראיה שמותר להצטער כי זה כואב, יש בעיות והגוף סובל, בבחינת עין במר בוכה ולב שמח, הנאמר על אברהם אבינו עליו השלום בעקידה. והעיקר שהוא ממשיך להיות עובד ה' יתברך ולומד בהתמדה ומקדש שם שמים, זה שלמוּת באמונה. ומה שמפורסם בשם רבינו זיע"א אין שום יאוש בעולם כלל (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"ב אות עח) "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, גם שם נמצא ה' יתברך" (ח"א תורה נו אות ג). העומק בזה, אם זוכה להשגות באמונה ודרגות גבוהות בעבודת ה' יתברך והתמדה בתורה, אז באמת כל הצרות שבעולם, לא יפריעו לו ולא יגיע לידי יאוש כלל, כי הוא קשור בתורה ובאמונה חזק. וגם כשהבעיות והקשים של יום יום עדיין קיימים, הוא לא מיואש ולא בדכאון ולא כלום, כי מרגיש את ה' יתברך גם בהסתרה שבהסתרה, ומקבל כח לחיות בשמחה, והבן. והוא בבחינת "כל העוסק בתורה, יסורין בדילין ממנו (ברכות ה.) כלומר הם קיימים, ובכל זאת מצליח להסתדר.

רבינו הרמב"ם זיע"א מעיד על עצמו ואומר, מאד חשוב ויקר בעיני ללמד עיקרי הדת והאמונה יותר מלימודים אחרים (עיין פיהמ"ש סוף ברכות). ורבינו הרמח"ל זיע"א מעיד ואומר, מי שזכה לאמונה ויודע שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, לא יהיה לו קנאה כלל, ויתרבה השלום והטוב והשמחה בחלקו (עיין מסילת ישרים פרק יא). ועוד מוסיף רבינו יונה (שערי תשובה ש"ג אות לב) שבעל אמונה צריך שלא לפחד מִשום בריה בעולם, עיין שם. ואדונינו המלך דוד מעיד על עצמו שזכה לשבח את ה' יתברך יותר מיתרו (עיין פרש"י בדברי הימים א פרק כט), ומכאן על מעלת שלמוּת באמונה שמגיעים למעלות רבות ונשגבות בסייעתא דשמיא, ממש מאה אחוז אין עוד מלבדו.

יגדיל תורה ויאדיר

ברוך ה', בזכות התורמים היקרים ומחזיקי התורה המצוינים שלנו, זכינו להקים את בית המדרש עטרת חכמים, ובית הוראה, והרבה שלוחים וסניפים, והכל לכבוד ה' יתברך. והצעתי לבני יקירי ואהובי הר"ר אליהו שליט"א, שהמסירות שלו וחכמתו הגדולה בן פורת יוסף, כראש הכולל וראש בית המדרש עטרת חכמים. שיפתח גם כאן בקרוב ממש ישיבה קטנה לתלמידים רציניים אוהבי תורה באמת, המסיימים לימודם בתלמוד תורה לאחר כיתות ז-ח, וימשיכו ללמוד ולגדול בתורה ויראה, יחד עם בית המדרש הגדול עטרת חכמים. ויהי רצון שנזכה לסייעתא דשמיא וכבוד שמים וקידוש ה' גדול, ונזכה לגדל תלמידים גדול תורה ויראה, ומורי הוראות לתפארת בישראל, עִם מידות טובות, בעלי תורה, בעלי אמונה, ובעלי מידות טובות, אמן ואמן.