פרשת ויחי תשע"ט

ביקש לגלות את הסוף, ולבסוף בירך

כתוב בתורה בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", על יעקב אבינו ע"ה שרצה לגלות את הקץ של אחרית הימים של מלך המשיח. ומהשמים נסתלקה ממנו השכינה ושכח את הכל ולא גילה לבניו כלום, והתחיל לברכם. והובא כן בגמרא פסחים (נו.). ועוד הובא בגמרא (שם נד:), שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואחד מהם יום הנחמה. ופרש רש"י, (מכוסה מ)כל אדם מתי יקבל נחמה מהצרות שלו. ומהרש"א מוסיף, מתי נזכה לנחמה מהגלות וכן מתי תחזור מלכות בית דוד – כל זה מכוסה מבני אדם, עיין שם.

לְגלות או לא לְגלות?

ולכאורה צריך עיון, מה הבין באמת יעקב אבינו ע"ה כאשר רצה לספר לבניו את קץ אחרית הימים? מה התועלת שיש בזה? ועוד קשה, מדוע באמת מהשמים הסתירו והשכיחו ממנו כדי שלא יגלה את הקץ? ומה בעצם הצדדים לכאן ולכאן – האם כדאי לדעת את הקץ, את הנחמה, את סוף הגלות, או עדיף שלא לדעת?

השאלה בעומק – האם עדיף בדרך הקלה או הקשה?

ויתכן לבאר על פי השאלה דלהלן. כיצד הדרך הנכונה והחשובה ביותר בעבודת ה' יתברך – האם כאשר עושים בקלות יותר ואין קושי ואין צורך במאמץ, או הדרך הנכונה בעבודת ה' יתברך זה כאשר יש קושי וטורח, ממש קשיים כמו בעבודה?

יעקב אבינו ביקש לישב בשלוה (בראשית רבה וישב פרשה פד, ג), שבזה ישיג יותר דרכים בעבודת ה' יתברך. ואם מגלה את הקץ וזה מרגיע אותנו ומנחם אותנו ועושה ונותן לנו הרגשה טובה, אז קל יותר בעבודת ה' יתברך. בבחינת "נשמה בריאה בגוף בריא", בבחינת "דירה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם" (עיין ברכות נז:). אבל בשמים מלמדים אותנו, וזה רצון ה' יתברך, שכאשר העשייה במסירות נפש וטורח וקושי והתאמצות, זה כבוד שמים הגדול. וזה בבחינת "בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). וכאשר לא יודעים את הקץ, יש יותר מאמץ איכותי בעבודת ה' יתברך, יש יותר כוונה לשם שמים ויש יותר קידוש שם שמים בעולם.

ובעומק יותר, כאשר לא יודעים את הקץ, כאשר לא רואים את הישועה בקרוב, כאשר לא רואים את האור בקצה המנהרה, זוכים לקבל שכר כל רגע ורגע בעבודת ה' יתברך. כל רגע של המתנה זה סימן על גדלות בעבודת ה' יתברך, ונעשה מכך רעש גדול בשמים מכך שלא מתייאשים וממשיכים במסירות בעבודת ה' יתברך. כמו אברהם אבינו ע"ה (בפר' לך לך) לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה (ע"ש בפרש"י).

ובעומק עוד יותר, כל עוד שלא הגיע זמן הגאולה, אז עדיין יש לנו זמן לחזור בתשובה ולקיים מצוות ולהיות ראויים באמת לגאולה השלמה. וזה חסד מה' יתברך שמעורר אותנו בינתיים לעשות תשובה כדי להיות ראויים לגאולה הרוחנית הגדולה שעדיין לא היתה מזמן בריאת העולם.

יעקב מול יוסף

במדרש רבה (ויגש פרשה צד, אות ג) מובא, שיעקב אבינו מעיד על עצמו שיוסף הצדיק יותר חזק ממנו באמונה, עיין שם. והכוונה – יעקב סבל 22 שנה מכך שלא ראה את יוסף והיה לו קשה, אבל יוסף הצדיק בדרגה גבוהה מאד, כך שכל מה שעבר עליו במכירה לישמעאלים כאשר נזרק לבור, כאשר סבל מאשת פוטיפר, כאשר היה אסור בבית הסוהר בתוך בור 12 שנה, עם כל זה, לא התלונן ולא כלום. יוסף הצדיק קיבל במצרים תואר "צדיק". היה מתחזק באמונה יום יום וצהלתו בפניו תמיד, כמו שאנחנו צריכים לצפות לגאולה יום יום. יעקב, לשיטתו, חשב שעל ידי ידיעת זמן הקץ יהיה קל יותר לחיות. ולעומתו, יוסף הצדיק לימד אותנו להיפך – לא רואים את הקץ ולא כלום, וזוכים לעבודת ה' גדולה מאד, אשר יש בה קידוש ה' גדול. וגם השפיע בכך על כל האסירים בבית הסוהר, עד שאמר לשר המשקים ושר האופים "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (בראשית מ, ז), כי תמיד היו כולם שמחים מכחו של יוסף הצדיק שהשפיע באמונה בעבודת ה' על כולם.

תמשיך לצפות ולהיות גדול בעבודת ה' בכל שניה ושניה

כידוע מהרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פרק חלק), היסוד והעיקר השנים עשר הוא שיבוא מלך המשיח. והוסיף רבינו הרמב"ם בהלכות מלכים (פי"א), מצוה להאמין במלך המשיח ועוד מצוה לחכות לביאתו. ומכאן למד רבינו הרב מבריסק זיע"א שיש כאן שתי מצוות. א) עצם האמונה במשיח. ב) ציפיה כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה, עיין שם. ומדויק בתפילת העמידה במה שאומרים "כי לישועתך קִוִינוּ וציפינו כל היום" (עיין בסידור הנפלא "איש מצליח"). ויש סברא בגמרא (תענית יז.) שאסור לכהנים לשתות יין לעולם מאחר ובמהרה יבנה בית המקדש וצריך שיהיו כהנים ראויים לעבודה, עיין שם. זה השלמות באמונה בביאת המשיח – ממש לצפות ולחכות כל רגע ורגע ממש. ורש"י הקדוש (סנהדרין נא:) מוסיף ללמד אותנו שמלך המשיח יחיה המתים, עיין שם.

כעת הזמן לעבוד

ויתכן להוסיף, שלפני ביאת המשיח כולנו נקראים "מאמינים בני מאמינים" (עיין שבת צז.). ואילו בביאת המשיח נראה קיבוץ גלויות, נראה תחיית המתים, נראה את בית המקדש יורד מהשמים (עיין רש"י סוכה מא סע"א), בבחינת "הראנו בבנינו" ובבחינת "ותחזינה עיננו". ואז לא נהיה אך ורק בבחינת "מאמינים", אלא נהיה בבחינת "יודעים". כלומר, ידיעת ה', שזה יותר עמוק מאמונה בה'. ורק מי שכעת מתחזק באמונה ומתחזק בציפייה בביאת המשיח שעה שעה, דקה דקה, שניה שניה, הוא יזכה לשכון כבוד בזמן ביאת המשיח. וחז"ל (יבמות כד:) מלמדים אותנו שזה כוונת הנביא ישעיה (נד, טו): "מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל".

ובאמת כיצד זוכים לתחיית המתים וכיצד זוכים למלך המשיח?

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו (כתובות קיא:), מי שלא למד תורה, לא יקום בתחיית המתים. ורבינו אור החיים הקדוש כותב, משיח לא יבוא לבטלנים מן התורה, כי הגאולה העתידה בזכות משה רבינו שעיקרו זה תורה. וכשאין תורה, גם אם יעשה מצוות, ישרפו הוא והם (אוה"ח כי תבוא כו, ב). וכן, הפסוק: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיהו לג, טו). וחז"ל (ב"ב נז:) מפרשים הפסוק על שמירת העיניים. ובפסוק אחריו כתוב: "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן", ובתרגום כתוב, יזכה לראות בבנין בית המקדש, עיין שם. ורבינו השומר אמונים מאריך בזה. נמצא שצריך זכויות גדולים של תורה וקדושה כדי לזכות לראות באחרית הימים את קץ הימין של מלך המשיח. ובודאי שזה לא קוּרְס מזורז ולא קמיע ולא סגולות ולא כלום, אלא המלך הגדול, מלך המשיח, שכל העולם יפחד ממנו (רמב"ם מלכים פי"א) מבקש מאיתנו התמדה בתורה וכמובן גם החזקת התורה וקדושה וצניעות כמה שיותר.

במקום לחשב, תעבוד..

גדולי ישראל זיע"א ורבותינו גדולי ישראל וחכמי התורה שליט"א מעולם לא קבעו ולא אמרו תאריך לביאת המשיח. ולשון הרמב"ם (פי"ב מהלכות מלכים): "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". וכל החזאים והחכמים בעיניהם לא הצליחו, וגרמו רק חילול ה'. ובזמן מלחמת ששת הימים (שנת תשכח) היו כאלה שדיברו באותה שנה על המשיח, ורבינו הרא"ם שך זיע"א צעק ואמר "השנה לא יבוא המשיח" כדי לא לגרום בלבול ובעיות בציבור. ומכאן ראיה שבאמת עצם הציפיה לביאת המשיח ובכלל הציפיה כל רגע ורגע זה עבודת ה' הגדולה והעצומה שלנו. ורבינו היערות דבש (דרוש א') מוסיף ללמד אותנו שצריך לכוון בברכת "את צמח" למות על קידוש ה', ואף שלא אזכה, העיקר שיעלה ויבוא ויגיע. ובזוהר הקדוש (פנחס דף רכא) מוסיף שעדיין לא נבנה בית המקדש המקורי הרוחני היסודי, וזה יהיה על ידי ה' יתברך בלבד, בבחינת "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב). ושמעתי מפי מורי ורבי הגאון הרב יעקב אדלשטיין זיע"א, שבזמן הקמת המדינה אמרו הציונים המזויפים המסיתים: "אנחנו נביא את המשיח". וצעק אז אחד מגדולי ישראל: "את המשיח הם לא יביאו, אבלחבלי משיח הם בטח יביאו".

ושמעתי מפי מרן רבינו הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א חידוש לגבי ביאת המשיח. שפסק הרמב"ם הלכות תשובה (פ"ז) שהבטיחה התורה שישראל עושים תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין. ומאידך, פסק הרמב"ם (פי"א מהלכות מלכים) שמלך המשיח ילמד את כל העם תורה ודרך ה' ויכוף את כל ישראל לילך בה וכו', עיין שם, ומשמע שעדיין לא עשו תשובה שלמה. אלא מכאן ראיה שגם המתחילים בתשובה ומתחזקים בתורה יזכו לראות ולהנות ממלך המשיח. ובאמת בוידוי הגדול של יום הכיפורים כתוב "גאינו במחשבה, דיבור ומעשה וגרמנו עיכוב הגאולה, שאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל", נורא ואיום. וזה בעצם גמרא מפורשת (סנהדרין צח.). נמצא, שבאמת יש לנו עבודה קשה, ויש להתחזק בענוה, בתורה ובשמירת העיניים, אחרת הבטחה כמו הפסוק הנ"ל של הנביא ישעיה לא מתקיים.

כנראה שטלפון כשר באמת עוזר לנו לראות את בית המקדש. וביאת המשיח זו גאולה רוחנית וגם גאולה גשמית שיהיו כל הגוים עבדים לישראל, וזה שעבוד מלכויות (עיין ברכות לד:). וכל הזהיר בציצית כל היום למהדרין, יהיו לו 2,800 עבדים (עיין שבת לב:) ויתקיים הפסוק: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיהו יא, ט).

כל יום, כל שעה, דקה ושניה, מה שעובר עלינו – לכוון שזה מהשמים ולכוון שזה כפרת עוונות ולקבל באהבה. ועוד, יתכן שעוד רגע ממש יבוא מלך המשיח. וזה מביא כח ועוצמה לביטול הדינים, ביטול הפחד והחרדות, וזוכה להיות עובד ה' כל רגע ורגע ממש.

בסיכום: להתאמץ לקרוא כל יום את הקמיע התורני של מוסדות התורה "עטרת חכמים" על י"ג עיקרים ועשר זכירות ועוד מצוות הקשורות במחשבה, ויש בזה כבוד שמים גדול מאד. והלואי שנזכה לכך, אמן ואמן.